מיצו רוכב BMW F850GS (מודל 2019)

אם תשאלו את רוב האנשים שרוכבים על אופנוע של במוו, הם לא יודו בזה בפה מלא, אבל בינינו, אנחנו יודעים את התשובה: הם שם בשביל הפוזה. המותג. השואו.

תכחישו, זה בסדר. ששש, אנחנו יודעים.

ואין ספק שבין שלל המכונות, המשובחות יש לציין, שמייצר היצרן הבווארי הוותיק, יש כלים שבאמת משאירים חותם. לפעמים בקטן, על הרוכב, ולפעמים בגדול, על כל עולם הדו-גלגלי. מכונות שמתוות את הדרך, שלא רק יצרו קטגוריה שלמה אלא גם שולטות בה ללא עוררין כבר עשרות שנים (לא יאומן איך הזמן עובר…).

הכתבה הזו איננה על מכונה כזו.

סדרת ה-F של במוו, ה"אחים הקטנים" של ה-GS הבוקסר, הגיעה לגרסת האדוונצ'ר החדשה שלה בדרך מעניינת. את ה-F800GS, עם המנוע הטורי ומיכל הדלק שהוסתר מתחת למושב, החליפו ב-2018 ה-F750GS וה-F850GS, עם מנוע חדש לגמרי ושלדה חדשה. את גרסת ה-Adventure הציגה במוו בתערוכת מילאנו בסוף 2018, כדגם 2019. כשדלק מוטורס התחילו להביא את הבייבי בימר ארצה, החלטתי שאני רוצה לרכוב עליו, וכך יצא שבבוקר חם של יום ראשון באמצע יוני הגעתי לאסוף את ה-F850GS Adventure בגרסת Rallye.

אמרתי פוזה? אז כמובן שהכל מתחיל במראה. כשאתם עומדים ליד F850GS, רגיל או אדוונצ'ר, ברמזור או בחניה, ותצמצמו קצת את העיניים, יש סיכוי לא רע שתחשבו שאתם מסתכלים על R1250GS. הפנס הא-סימטרי עם תאורת ה-LED, המקור השחור שמזדקר מעל הגלגל הקדמי, מגיני המנוע הבולטים, שלוש המזוודות, ואפילו קווי הצבע והכיתוב, כולם צועקים "אני בימר!". וזה לא בטעות, תהיו בטוחים.

ההבדל הבולט בין גרסת האדוונצ'ר ל-F850GS הרגיל הוא מיכל הדלק: 23 ליטר במקום 15. לפי במוו, זה מספיק ליותר מ-550 ק"מ. מעבר לזה, האדוונצ'ר מקבל גם מהלכי מתלים ארוכים יותר, מגני התנגשות ותת-שלדה מחוזקת.

המיכל הזה לא רק מוסיף משקל לאופנוע שמגיע ל-244 ק"ג מוכן לרכיבה, לעומת 229 ק"ג בדגם הרגיל. הוא גם נותן לו מראה גמלוני, מגושם ולא פרופורציונלי, בעיקר כשמסתכלים מאחור. משני צדי המיכל משתרעים מה שמרגיש כמו דונמים על גבי דונמים של פלסטיק כחול, שאין לו שום תכלית מלבד פוזה. ובחלק הקדמי של כל צד יש חיפוי שנראה כמו אלומיניום פונקציונלי, אבל נקישה קלה מגלה שהוא עשוי מפלסטיק רגיל לגמרי.

אבל עזבו את המיכל. יש כאן אלמנטים אחרים שדווקא מצוינים. על הכידון הרחב מותקנים מגיני ידיים די אפקטיביים, ומשני צדי הקוקפיט יש חיפויי פלסטיק שקוף שמעלימים משבי רוח לא רצויים מאזור הרוכב. כדי להשלים את הפוזה של תייר העולמות, ה-Rallye מגיע עם מגן מנוע ומיכל מצינורות כסופים, מגן גחון מאלומיניום, ומסגרת אלומיניום להתקנת שלושה ארגזים. הארגזים עצמם מגיעים בחבילת הפרימיום, ומי שירצה להוסיף אותם לאופנוע בתצורה הנוכחית ישלם לא מעט מצלצלים. יש גם צמד פנסי ערפל נאים, אבל באור יום הם לא נדלקים גם אם תפעילו אותם, בגלל מערכת זיהוי האור האוטומטית. מי שרוצה לנסוע איתם ביום לטובת נראות צריך לבטל את זיהוי האור, ולזכור לעשות את זה שוב בכל פעם שהוא פותח את הסוויץ'.

עוד כמה דברים השתנו לעומת הדגם היוצא. מיכל הדלק עבר למקומו הטבעי, בין המושב לצינור ההיגוי, במקום מתחת למושב. השרשרת עברה לצד שמאל, והאגזוז, גדול כמתחייב מתקנות יורו 4, יושב בצד ימין. גם בסיס הגללים התארך, ל-1,593 מ"מ, והאופנוע אמו להיות נוח יותר לרכיבות ארוכות. זה נכון.

גרסת ה-Rallye מוסיפה, מלבד הצבע הכחול והחישוקים המוזהבים, משקף מקוצר שמתכוונן בקלות ביד אחת. לדעתי הוא לא פוגע בחוויית הרכיבה בשום מהירות, החוקית או האופטימית ביותר של האופנוע. מגיע איתה גם מושב Rallye מעוצב ונוח למדי, אבל גבוה יותר: 890 מ"מ, לעומת 875 במושב הרגיל. בסך הכל הארגונומיה לא רעה בכלל, וחובבי הז'אנר ירגישו עליו ממש בבית.

אנחנו מתניעים ויוצאים לדרך. התוכנית: לעלות צפונה עד החרמון, ולשלב ברכיבה ארוחת צהריים בשרית ומפנקת.

ספוילר: לא הגענו לחרמון, וגם סטייק לא אכלנו.

איתי רוכבים עוד שלושה אופנועים מדגמים שונים, מה שנותן לי קנה מידה ליכולות הדינמיות של הבימר. אנחנו בורחים מהר מהעומס של גוש דן ועולים צפונה בכביש החוף. ארבעת הכלים מתפרשים על הכביש מרובה הנתיבים, ואני מרשה לעצמי להיות האחרון בקבוצה. לא שאני רוצה להיות שם, פשוט זה מה שהאופנוע מסוגל לעשות.

כן, לטעמי זו נקודת הכשל של ה-F850GS. המנוע, טווין טורי בנפח 853 סמ"ק עם גל ארכובה בתזמון 270 מעלות, מיוצר בסין בידי Loncin, תחת פיקוח של במוו. הוא מפיק 95 כ"ס ב-8,250 סל"ד ו-9.4 קג"מ ב-6,250 סל"ד, כ-10 כ"ס יותר מקודמו. ובכל זאת, ה-GS הנוכחי מרגיש לי אנמי ונגרר בעודף משקל. הכוח מגיע בלי יומרות ובלי פסגות מהנות בדרך לשיא ההספק. כשמשדכים הספק כזה למשקל של 244 ק"ג, ועוד רוכב ששוקל כמעט 100 ק"ג, זה כנראה לא מספיק. וזה עוד בלי מורכב או ארגזים עמוסים. נקודת זכות אחת יש למנוע: גל הארכובה בתזמון 270 מעלות מחקה את סדר ההצתה של וי-טווין בזווית 90 מעלות, ונותן לטווין הטורי צליל מחוספס ואופי שמזכיר יותר מנוע וי מאשר את הזמזום השטוח שמאפיין בדרך כלל מנועים מהסוג הזה.

כלי המבחן הגיע עם ארבעה מצבי רכיבה: גשם, כביש, דינמי ואנדורו. מהר מאוד עברתי מכביש לדינמי, אבל גיליתי שזה משפר את התחושה רק במעט, ולא לאורך זמן. המחסור בכוח מורגש לאורך כל טווח הסל"ד, אבל הוא מוחשי במיוחד דווקא היכן שמצפים לנשיכה. מתי בפעם האחרונה חישבתם את הסיכוי שלכם לסיים עקיפה של רכב שנוסע ב-110 קמ"ש, כשלפניכם רק כמה מאות מטרים של קו מקווקו? אז הנה, זה קורה.

זה לא שהוא איטי. הוא פשוט לוקח את הזמן לזוז. כל עוד לא מבקשים ממנו להאיץ יותר מדי, התנועה זורמת בצורה די חלקה. המנוע מתקשה לספק כוח מתפרץ, אבל בשיוט, גם מהיר יחסית, הוא שומר על קצב סביר באזור 6,000 סל"ד. הצרה היא שטווח הסל"ד שבו מצפים לבעיטה פשוט לא מגיע. לא ב-3,000, לא ב-5,000, ואפילו לא לקראת הקו האדום. התאוצה מ-100 קמ"ש למשהו גבוה יותר דורשת לוח שנה גרגוריאני. במוו מצהירה על מהירות מרבית של מעט מעל 200 קמ"ש, אבל צריך אופטימיות של נזיר בודהיסטי כדי להאמין שהמספר הזה יופיע אי פעם על השעון. אם אתם מחפשים אופנוע שידליק את כל בלוטות החשק ברכיבה ספורטיבית, או אפילו קצת חזקה, תחשבו שוב.

בעליות של צמח הקצב מצוין. לא של אופנוע ספורט, אבל אנחנו מתקדמים יפה כלפי מעלה, ורוב הזמן אני בהילוך שני, לפעמים שלישי. כשמגיעים הסוויפרים הפתוחים, מגלים שאת ששת ההילוכים גומרים מהר מאוד, גם במהירות חוקית. מרגע שמוותרים על יומרות לרכיבה חזקה, תמצאו את עצמכם בשישי כבר ב-90 קמ"ש. יחסי ההעברה מרגישים קצרים, ומשום מה בהילוך נמוך המנוע נשמע כאילו הוא צועק, למרות שהסל"ד רחוק מקצה הסקאלה. התוצאה היא תחושה שצריך להעלות הילוך, למרות שבפועל אין שום בעיה למשוך שלישי עד אזור 100 קמ"ש. זה פשוט לא מרגיש טבעי.

כשמכניסים את הבימר לפנייה ולוחצים אותו, במסגרת היכולות שלו, הוא פונה מצוין, למרות הגלגל הקדמי הגדול וחישוקי השפיצים, שמן הסתם שוקלים יותר. בזכות האורך שלו הוא שומר על הקו יפה. המנוע בכל זאת יודע לדחוף כשצריך, וגם הפיתולים בירידה מרמת הגולן לכיוון מחניים לא מרגשים אותו יותר מדי. הקלאץ', שמופעל בכבל, קל לתפעול. רק הורדת ההילוכים מרגישה לי קצת בעייתית: לא פעם, אחרי לחיצה על הקלאץ' והורדת הילוך ברגל, מצאתי את עצמי משחרר את הקלאץ' באותו הילוך בדיוק. אולי הייתי צריך לדחוף חזק יותר עם הרגל.

הבולמים עושים עבודה טובה בשיכוך מהמורות, ואפילו מעל באמפים. מקדימה יש מזלג הפוך בקוטר 43 מ"מ, ללא שום אפשרות כוונון, כאילו מדובר באופנוע שעולה חצי ממחיר הבמוו. מוזר. מאחור אפשר לכוונן את עומס הקפיץ בעזרת גלגלת בצד ימין. אני מניח שגם בשבילי קק"ל לא תיתקלו בבעיה, עד שתצטרכו להעביד אותם קשה. אז תגלו שהם פשוט רכים מדי, עם מהלך קדמי שמרגיש ממש ארוך. המתלים האלקטרוניים, Dynamic ESA, מוצעים בחו"ל כאופציה, אבל לא בתצורה שנמכרת בארץ.

בבלימה יש מקדימה צמד דיסקים צפים בקוטר 305 מ"מ עם קליפרים של ברמבו, ומאחור דיסק בודד בקוטר 265 מ"מ. דוושת הבלם האחורי גדולה, נוחה וקלה לתפעול, גם עם מגפי שטח אגרסיביים. לחיצה החלטית על הבלם הקדמי והאופנוע עוצר טוב מאוד, למרות צלילה של המזלג. השימוש באחורי מקצר משמעותית את מרחק הבלימה, וכמובן עוזר ברכיבת שטח.

את האחיזה מספקים צמיגי מצלר קארו 3, שעושים עבודה לא רעה, בטח בהתחשב בהספק העדין של המנוע: 90/90-21 דקיק מקדימה ו-150/70-17 מאחור. לאורך כל הרכיבה לא חשתי בבעיית אחיזה, אבל לא יצא לי לנסות אותם על כביש רטוב. מי שרוצה מכונה עם יותר אוריינטציה לשטח יכול כמובן להחליף לצמיגים "קובייתיים" יותר.

ואם כבר שטח: לא באמת ניסיתי אותו על שום דבר מעבר לשביל קק"ל מזדמן, וגם זה רק להתרשמות של רגע. עם גלגל קדמי במידה ה"נכונה" של 21 אינץ', האופנוע אמור להיות מסוגל לעשות משהו מחוץ לכביש. אבל האם זה המקום שבו תרצו לקחת אופנוע כל כך כבד, עם מנוע שמרגיש כל כך אנמי? אם תשאלו את במוו, התשובה היא כן. מעבר למצב אנדורו בלחיצת כפתור ליד המצערת, ו… כמעט כלום לא קורה. ההבדל העיקרי שהרגשתי הוא בהתנהגות ה-ABS האחורי. עמידה על האופנוע מגלה רגליות רחבות ונוחות וכידון רחב במקומו הטבעי, אם כי מי שבאמת ייקח את הכלי לשטח אולי ירצה להגביה אותו מעט.

אנחנו מסתכלים על השעון ומבינים שלמרות הכוונות הטובות, הזמן משחק נגדנו. אין סיכוי שבקצב הזה נספיק גם לטפס לחרמון, גם לאכול סטייק במסעדה החביבה עלינו ברמה, וגם לחזור לתל אביב ולהחזיר את האופנוע לפני שהסוכנות נסגרת. חישוב מסלול מחדש: מוותרים על החרמון ועל הסטייק, ומתפשרים על המבורגר מצוין ב"כביש 90" בצומת מחניים. נו, לפחות אני לא צריך לתדלק, בזמן ששותפיי לטיול כבר עצרו פעמיים…

וכאן מגיעה נקודת האור העיקרית של הבייבי בימר: נוחות תפעול ותחושה ידידותית, לא מאיימת. עלה על הכלי, תן לו יעד בווייז (או התקן מערכת ניווט מקורית של במוו), וסע. ככל הנראה לא תרגיש שום איום, לחץ או חרדה לאורך כל ה-500 ק"מ שתעבור עד שתצטרך לתדלק. האופנוע יהיה שם בשבילך, לא יכניס אותך לפינות לא נוחות, ובעיקר לא ירתיע אותך בעוצמות מתפרצות.

אם אתם רגילים לאופנועים קטני נפח, או לכלים נטולי יומרות, הבייבי בימר ירגיש לכם מבריק, עם מנוע גמיש ותחושת "גרעיניות" בסל"דים מסוימים. בכבישים מפותלים, בקצב "חוקי" ואולי קצת מעבר, וכל עוד אתם נכנסים למוד המתאים בראש, הבמוו ייתן לכם טונות של הנאה. המנוע אולי לא חזק, אבל תמיד זמין: הילוך אחד מטה, פתיחה החלטית של המצערת (עד הסוף, אל תדאגו, הוא לא ינסה להרים גלגל או לברוח לכם), תכנון נכון של החלפת ההילוכים, ואתם על הסוס, כל עוד אתם שומרים על המומנט.

כך יצא שלמרות שלכל אחד משלושת שותפיי לרכיבה היה יתרון של קרוב ל-70 כ"ס עלי, אמנם זנבתי אחריהם לאורך כל היום הארוך, אבל עדיין רכבתי איתם, בקצב שלהם. ביציאות חזקות מהרמזור הם התרחקו ממני במאות מטרים, אבל כשהם הגיעו לקצב השיוט, הבימר הדביק אותם, ורכבנו בדבוקה צפופה.

כיוון שבכל זאת מדובר בבמוו, האופנוע מגיע עם סט פינוקים: ידיות מחוממות, חיישני לחץ אוויר בצמיגים, מסך TFT גדול וצבעוני עם קישוריות לסמארטפון, ג'ק אמצעי, ומערכת התנעה ללא מפתח עם מכסה מיכל דלק תואם, שהופכת את החיים להרבה יותר נוחים. בחו"ל אפשר להוסיף גם בקרת שיוט וקוויקשיפטר. איכות ההרכבה אופיינית למותג, והבימר משדר איכות בכל פינה.

אז איך ה-F850GS אדוונצ'ר מתמודד מול המתחרים בקטגוריה: האפריקה טווין של הונדה, ה-1090 אדוונצ'ר של KTM והמולטיסטרדה 950 של דוקאטי? זה לא מבחן השוואתי, אז אי אפשר לעבור פרמטר אחר פרמטר, וקחו את הממצאים בערבון מוגבל. ההונדה נראית כאופציה הטובה ביותר לשילוב שטח וכביש, עם עדיפות ברורה לשטח. ה-KTM גדול יותר פיזית ועלול להרגיש מאיים יותר. והדוקאטי, בגרסת ה-950S, משוכלל יותר בתצורה שנמכרת בארץ, וגם חזק ממנו משמעותית, באותו מחיר.

לסיכום: ה-F850GS אדוונצ'ר הוא אופנוע של כאילו. כאילו אדוונצ'ר, כאילו פוזה, כאילו סטייק. בפועל, הוא טופו. טעים אמנם, לחובבי הז'אנר, אבל עדיין טופו. הוא גדול, הוא כבד, המנוע מרגיש חלש, ולא נותר לי אלא לנחש אם באמת אפשר לנצל אותו לרכיבת שטח אמיתית, או אפילו חלקית, כפי שמרמז השם Rallye. מצד שני, אם אתם רוכבים שחייבים בימר כחלק מהתדמית, אבל חוששים מהדבר האמיתי, או שידכם לא משגת אותו, הבייבי אדוונצ'ר מספק הרבה מזה: תעלו על הציוד המתאים, תחברו שלוש מזוודות כצו האופנה, תדליקו פנסי ערפל, וצאו לחצות את האיילון. או סעו לאילת בכיף, בלי לתדלק גם בחזור.