קטגוריה: יצרנים

השם של האופנוע – SM-T – קיצור של Super Moto – Touring (או Traveling – האם אפשר לייצר אופנוע משתי קטגוריות כל כך שונות זו מזו?) – מרמז על הכיוון אליו ירו KTM. מדובר באופנוע כולבוייניק גבוה, נוח להפליא לרכיבות ארוכות, עם יכולת רכיבה במוד "קופיקו" קרבי. עד כאן הכל פשוט. הייתי חייב לבדוק איך זה מתנהג על הכביש.

והו אדוני שפירא, איך שהוא נוסע!

אבל לא נקדים את המאוחר. בצהרי יום חמישי אני מגיע לסוכנות KTM כדי לאסוף את האופנוע. אני מגיע רכוב על האופנוע הנוכחי שלי – סוזוקי היאבוסה כתום/שחור. חם בחוץ, ואני מזיע כמו כלב האסקי באמצע חמסין. לא מזמן גמרתי לטחון לאפה מלאה בשר חתולים משובח באחת השיפודיות באזור, ופעולות בני המעיים שלי גורמות לי לרצון עז לשכב ולנוח קצת. אבל לא. אני לא אתן למיצי (השם יקום דמו) לעכב את מיצו ולמנוע ממני מלרכוב על אחד האופנועים הכי מרתקים שיובאו לארץ בשנים האחרונות.

ולמה בעצם? מה הופך את ה- SM-T לכל כך יוצא דופן, או אולי ננסח את זה בצורה אחרת. מה הופך את ה- SM-T לאופנוע שכל כך מעניין אותי?

המשך…

הכל התחיל בהפתעה. עברתי לי לתומי ברחוב באזור של אבניר, יבואנית סוזוקי, ונכנסתי להגיד שלום. חמש דקות אחרי זה יצאתי עם אופנוע שלא חלמתי שארכב עליו באותו יום. אפריליה דורסודורו. לוח הזמנים הצפוף הכתיב לי רכיבה הרבה יותר קצרה מאשר כרגיל, מה שכמובן אומר שסך החוויות שלי על האופנוע די מצומצם וטווח הקילומטרים אותו אני יכול להשיג די מוגבל. אבל מי אני שאוותר על כזו הזדמנות? קדימה לעלות ולתת בראש.

האופנוע עומד בחוץ, גבוה (אבל לא גבוה בצורה מאיימת כמו ידידי הכתומים). אני עוצר ומסתכל. המראה הכללי של כל הפלסטיקה המשתלב עם חלקי השלדה החשופים, המנוע, והבולם החד צידי הבולט סטייל Versys (אלוהים, חילול השם!) די מוצלח, לדעתי. אפילו המדבקות בעלות המראה המתכתי נראות די איכותיות. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שמי שחתום על היצירה הזו הוא גם האדם שעיצב עבוד דוקאטי את המונסטר המקורי… החיסרון הויזואלי היחיד במקרה של אופנוע ההדגמה הספציפי שקיבלתי היה העובדה ששילוב הצבעים שחור/אפור/כסף היה אנמי משהו, חיוור, לא הכי מרשים. אני מסתכל בקטלוג של היצרן באינטרנט ומבין שזוהי בחירת הצבעים הכי פחות יפה שאפשר היה לעשות.

אבל באמת למה להתעסק בקטנות. העיצוב עושה את שלו. כנף קדמית המשתלבת לתוך המסיכה. זרוע אחורית מדהימה, צרה, מתכתית, חדה, המזכירה לי עוקץ של דבורה כפול, אולי אחת היפות שראיתי, מתלבשת על צמיג אחורי בגודל 180/55 שנראה עבה ו"גברי" מאוד, יחסית לפרופיל הצר של האופנוע. לא יודע מה קורה עם האיטלקיות בזמן האחרון, אבל אופנועים איטלקים נראים כמו שלא נראו מעולם.

המשך…

מאז שרכבתי על ה- BMW R1200S הצהוב שלקחתי לסוף שבוע מקמור (כתבה עליו תעלה בקרוב) וכשנתיים וחצי לאחר שמכרתי את ה- BMW K1200R השחור/אפור/קרבון שהיה לי, חיכיתי בסבלנות לשים את ידי על אופנוע מבחן אחר של BMW. כשהוזמנתי לרכב על ה- F650GS החדש, קפצתי על ההזמנה, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. אפשר לומר שהאופנוע האמיתי הראשון שהיה לי, אחרי GS500E, ואם נתעלם מ- 2 או 3 קטנועים שהיו לי לפניו, היה F650 שחור של BMW. כשקניתי את האופנוע, חדש, בזמנו, הוא היווה עבורי את שיא פסגת שאיפותי. מאז אמנם הניסיון והשנים עשו את שלהם, וכך גם סימון השאיפות, אבל בלב נותרה לי פינה חמה לאופנוע שנייד אותי במשך כשנתיים בכל רחבי הארץ ללא שום תקלה מיוחדת.

מאז הדור ההוא של אמצע שנות התשעים, החליפה BMW את ה- F650 הישן פעמיים כולל טוויסט קטן בדמות ה- CS המוזר. בגלגולו הנוכחי הוחלף ה- F650 ע"י אופנוע חדש לחלוטין עם מנוע 798 סמ"ק בתצורה של שני צילינדרים מקבילים. השם, נותר זהה מסיבות שיווקיות (מה שכמובן קצת מבלבל, כי לידי עומד ה- F800ST שחולק למעשה את אותו מנוע).

עבור BMW, השם GS סימל מאז יצא לראשונה את מגמת ה"גם שטח" שמאפיינת את המשפחה שמכילה כיום את האח הגדול – R1200GS הכבד, היקר והמזווד לעייפה, ואת שני התאומים הלא-זהים – F800GS עם המראה הקרבי, וה- F650GS הפשוט, נמוך וזול יותר. ע"י כך מקווים ב- BMW לכסות את כל טווח ההתעניינות באופנועים שפרט לרכיבת כביש מסוגלים לספק גם, בדרגות שונות של יעילות, רמת Fun לא מעטה גם בשטח (אני חייב להתנצל ולומר שבגלל אילוצי כלי המבחן עליו רכבתי לא יכולתי לרדת איתו מהכביש הסלול, לכן נשאיר את הצד הקרבי להתרשמות מאוחרת יותר).

המשך…

עבר

מיצו היה פעם מאוהב. עיניה התכולות היו מביטות בי ומי שהיה האומץ להסתכל אליהן פנימה היתה התחושה של עומק אינסופי, גופה החטוב…

אוופס, זה לא הסיפור הזה. אבל בעצם… נו טוב, מהתחלה.

פעם מיצו היה מאוהב. בימים ההם היו אופנועים דו-שימושיים מפלצתיים משוטטים חופשי על דיונות במדבריות הסהרה, על גביהם היו רוכבים נורדיים מחוספסים, פניהם צרובות השמש ועיניהם הכחולות היו מקשטים את קירות חדרו הקט. ברגעים בהם היה לבדו היה מיצו שוקע אל מחוזות הדמיון, ובעיני רוחו היה רואה את עצמו כשהוא רוכב על מכונה עם מיכל דלק עצום, ארגזי ציוד מאחוריו, צמיגי שטח מפרפרים על שבילי כורכר אי-שם בערבות ****** (השלם את החסר). כשהיה חוזר לעצמו היה מיצו מניד בראשו, נושף את האוויר שהיה לכוד בריאותיו למשך שניות רבות, וחוזר אל עמל יומו. קשה. קשה. ברבות השנים היה החלום הולך ונמוג, מדי פעם היה חוזר (בעיקר במהלך עונת המירוצים האינסופיים הבין-יבשתיים) אבל הניצוץ נעלם, ומיצו הבין שחלומות ומציאות לחוד.

מיצו הפנים שהוא כנראה אינו מקורץ מן החומר המתאים. יש ביצים לרכיבה ספורטיבית על מכונות מהירות כשד על כבישי ארץ הקודש, ויש ביצי שור למסעות חובקי עולם.

מיצו לא היה שור.

המשך…

החוצה היא יצאה, לבושה חצאית עור אדומה קצרצרה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. שיער בלונד טבעי שופע, מבט קטלני, שפתיים חושניות. נשענתי לאחור, מתבונן במחוך השחור שמצליח בקושי להכיל בתוכו צמד יצירות מופת. יצירות מופת. שווה להזכיר אותן פעמיים. שמתי לב שאני מזיל ריר. כנראה שגם היא, כי אז היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי, וביד אחת היא התחילה לשחרר את הרוכסן של חצאית העור האדומה שלבשה. הרוכסן נתקע. ניגשתי אליה, הושטתי את ידי כדי לנסות לעזור לה. אבל משהו עצר בעדי. ברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו. האדום הבוהק של החצאית הממאן להפתח התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי מבחין בדגל איטליה קטן, ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד.

התעוררתי שטוף זעה. שוב פעם היא כיבתה את המזגן אני מסנן לעצמי, וקם לאט לאט אל עבר המקלחת, שוטף את הפנים. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש.

רכבתי על דוקאטי 1089!

אני קורא עליו כבר הרבה זמן, מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה עבר לבחור ההוא בראש כשהוא קנה כזה אופנוע? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. דוקאטי 1098 מודל 2008, אדום, יפהפה.

המשך…

כן, כותרת די בומבסטית, וסביר להניח שללא שום ביסוס חד משמעי. כן, סביר גם להניח שיהיו כאלה שיתקוממו על כזו כותרת, ומבחינתם – בצדק. מזה כמה שנים כולנו מודעים לסטיגמה שנדבקה לרוכבי הטימקס והיותם, אהממ… מקושרים בצורה כזו או אחרת לעבריינות או לכאלה שמנסים להידמות לעבריינים, ואפילו בעל כורחם. אז בואו נדבר על זה קצת. האם זה בגלל היותם רוכבים על טימקס? או האם הם פשוט מתנקזים אל הכלי האולטימטיבי שמאפשר להם, גם עם אפס ניסיון רכיבה, לעשות כמעט ככל העולה על רוחם על הכביש, יד אחד על הגז/ברקס, יד שניה על מיני עוזי?

מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היה מחזה שראיתי על איילון לפני מספר ימים. אני רוכב לתומי על האופנוע שלי צפונה בתנועה סואנת אך זורמת. מרחוק אני רואה שני טימקסים רוכבים בנתיב האמצעי, ואני רואה את הרוכבים מחליפים ביניהם דברים, אבל איך שאני עובר אותם, הראש שלהם הסתובב לכיווני כמו רדאר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי, בכל זאת, קטנועים, איילון, פקק, אין שום דבר יוצא דופן בזה. המשכתי במהירות סבירה צפונה.

ואז זה היכה בי. 2 טימקסים, שחורים, עם בחורים מגודלים לבושי שחור, רוכבים במהירות התנועה ולא עוקפים. מוזר.

המשך…

חודש וחצי, חודש וחצי ידעתי שאני הולך לרכב עליו, אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי להקדים את התאריך. נשלחתי לחו"ל לנסיעה מטעם העבודה, ובעוד אני שוהה שלושה שבועות בבתי מלון עלובים ברמת 5 כוכבים, עובר תלאות וייסורים בצורת מסאז'ים מ- 3 סוגים שונים, נאלץ לסבול בארוחות עסקיות במסעדות פאר מדי לילה (בעוד הלקוחות או הבוס הם אלה שמשלמים את החשבון), וסובל יחד עם עוד מאות אנשים בהצגות בברודווי – אי שם בנבכי מוחי התבשלה לה הידיעה, עד שכמעט לא יכולתי להתאפק יותר. כשבוע לאחר חזרתי לארץ כבר נכנסתי בשערי סוכנות מטרו ברחוב שוקן, מתיישב עם חליפת הרכיבה כשאני מזיע כמו כלב האסקי סיבירי בשעת טיול צהרים ברחובות ת"א בשיא הקיץ. לפני עמדה המכונה, ירוקה כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול להיות ירוק, כשהקונטרסט המדהים בין השחור של המנוע והצמיגים לבין הפיירינג המינימליסטי והירק (כבר אמרתי שהוא היה ירוק) צועק לי בעיניים.

"זה זה?" אני שואל את איש המכירות האדיב, כשאני מוחה אגל זיעה מעל המצח.

"מה זה?" שואל האיש.

"ה- ZX-10, הוא נראה קטן כוסאומו" אני לוגם מכוס המים הקרים שנציג אחר של הסוכנות מגיש לי לידי.

"אהממ…" אני קולט את האיש מתפתל בכיסא שלו "אהממ… זה לא, זה ה- 250".

אופס. דרך טובה לשכנע אותו לתת לי ביד מכונה שעולה כמו 2 משכורות חודשיות שלי. אשכרה כוסאומו. את הפדיחה שלי עשיתי. עכשיו רק נשאר להחזיר את המכונה בשלום לסוכנות. למזלי בניגוד לכותבים "מקצוענים" אחרים, אני נוטה שלא להרוס אופנועי מבחן..

המשך…

מאז יצא לשוק הסוזוקי וי-סטרום 1000, או בשמו המקצועי – DL 1000, חשקה נפשי לרכוב עליו. רציתי, אבל לא עשיתי שום דבר כדי להגשים את הרצון. זה היה חלק מרשימות ה- TO DO האינסופיות שלי, איפושהו בין ה"לאכול פורטרהאוס של קילו וחצי" לבין "לבדוק האם נטילת שני כדורי ויאגרה רצופים עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך". אז רציתי. את החלק הראשון של הרשימה הצלחתי להגשים לאחרונה, ולכן לפני שאפנה לבדוק האם אפשר להעמיד אוהל באמצעות נטילת שני כדורים כחולים אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להשלים גם את הפריט השני ברשימה.

רצף של שבתות חופשיות יחסית אפשרו לי לתכנן מראש רכיבה על מספר דגמי אופנועים שטרם זכיתי לשבת עליהם. הוי-סטרום היה כמובן אחד מהם. אחרי תיאומים מול אבניר (תודות!) והונדה (תודות גם לכם על הואראדרו הנפלא) הצלחתי יחד עם שותפי לניהול פורום האופנועים דאז – Lone  Rider – להוציא לפועל את הרכיבה המשותפת הזו. אני רק רוצה לציין שבמהלך ימי הרכיבה המשותפת יצא לי לרכוב על הוי-סטרום הרבה יותר מאשר על הואראדרו, ולכן מן הסתם אתרכז בו הרבה יותר במאמר הספציפי הזה.

אז קדימה לעבודה.

המשך…

הרבה זמן, יותר מדי זמן, לא רכבתי בסשן כמו שצריך על אופנוע ליטר מרובע צילינדרים שכל מטרתו עלי-אדמות היא להביא את האורגזמה הגברית (או הנשית, כמובן) לשיא, מהר יותר, חזק יותר, ובעוצמות שלא נודעו עד כה. לכן כשהגיעה ההצעה מהונדה לקחת את ה- CBR 1000RR Fireblade החדש לסיבוב ארוך ארוך, לא חשבתי פעמיים, זרקתי את הבלונדה לאמא שלה, וטסתי לכיוון דרך השלום כדי לקבל את האופנוע.

אני אינני בוחן אופנועים מקצועי, לעיתים אני אפילו לא מכין שיעורי בית לפני שאני עולה על אופנוע. האמת, אני רוכב עם האינסטינקטים, ובאמת שלא מעניין את התחת שלי מה אורך המהלך של הבוכנות או באיזה סוג ריתוך השתמש היצרן כדי להקל על המשקל הכללי של האופנוע. ולכן, כשאני מגיע לראשונה לאופנוע, נטול השכלה בכלל, אני מתבונן בו היטב מכל הכיוונים, מנסה להסתכל לו בעיניים, להבין מה הוא רוצה ממני, מה היצרן מנסה לשדר לי. ואז, במהלך הרכיבה ההתחלתית אני מנסה לראות האם צדקתי, האם החיבור שלי עם האופנוע ועם המטרה שלשמה הוא יוצר הוא מושלם או לא. מצד שני, לרכיבת התרשמות מסוג זה, בניגוד לרכיבת מבחן רשמית עם רוכבים מקצוענים, יש את החסרונות שלה. אופנוע יכול להיות תפור למטרה מסויימת, אבל בגלל חוסר חיבור אישי שלי עם הקונספט, האופנוע עלול, בעיני הבוחן, להיות לא מתאים לרעיון הכללי.

הסירו דאגה מליבכם, הפיירבלייד החדש עושה את זה ובגדול!

המשך…

אי שם באמצע שנות ה- 90 היה לקוואסאקי מלך. למלך קראו ZZR1100, והוא היה משייט במהירויות בלתי-שפויות בכבישי אירופה וארה"ב הארוכים. המנוע החזק (לפי הסטנדרטים של אז) הביא עימו לאופנוע כוח ועצמה שלא היו מוכרים באותה עת באף אופנוע סידרתי.

בשנת 2000 הביאו מהנדסי קוואסאקי לעולם את ה- ZX12R, אופנוע שסיפק לחובבי המהירות את היכולת לתת בראש לכל מכונה שהעזה לעמוד מולם, יחד עם תכונות ספורטיביות לא רעות בכלל. ה- ZX12R היתה המכונה הסדרתית הראשונה שעברה באופן רשמי את קו ה- 300 קמ"ש. עם פרוץ המחסום החלו יצרנים נוספים לקרוא תיגר על מחסומי המהירות והכוח שעד לאותה תקופה נחשבו כדמיוניים. אופנועים כדוגמת הסוזוקי GSX1300R Hayabusa וההונדה CBR1100XX Super Blackbird יצאו לאוויר העולם, ומותג ה- ZZR החל אט אט לדעוך.

קוואסאקי ידעו מה יש להם ביד והחליטו לא לוותר. שנתיים לאחר מכן הם הוציאו את ה- ZZR1200, אבל האופנוע החדש, למרות יכולותיו הסבירות, לא שבה את לב הציבור כמו ה- 1100 הישן והטוב. אין ספק שבקוואסאקי קינן הרצון לחזור וללכוד את תשומת הלב הציבורית ואת כיסי הרוכשים הפוטנציאליים ע"י תפיסת כתר ה"אופנוע המהיר ביותר מייצור סידרתי", ומה עדיף מאשר חזרה למותג ה- ZZR (יש לציין כי בשווקים מסויימים האופנוע נמכר כ- ZZR1400, ואילו אצלנו הוא מופיע כ- ZX14, אבל על הזנב עדיין ניתן להבחין בשמו המקורי).

המשך…

ראשית, מונולוג וידוי קטן. מאז אמצע שנות התשעים בהם רכבתי בפעם הראשונה על אופנוע מבית הייצור של  BMW התנחל אצלי על הכתף שד קטן ואדום. השד היה שקט בד"כ, אבל בפעמים שבהן היה מדבר, החלה אצלי בראש תחושה של "אני חייב את אחד מה-  BMWים האלה, הגדולים, ועכשיו". מכירים את זה? לא? אני כן. שנים התעלמתי ממנו. שנים קניתי אופנועים יפניים בנפחים הולכים וגדלים, עד כדי רכיבה של שנתיים וקצת על ZX-12R  – רק כדי לגרום לשד לסתום. הוא לא. עברה שנה עברו שנתיים ומאז השד (שבנתיים התחתן והתמסד) היה עסוק בטרדות משלו, אבל כשהיה חוזר, ותמיד היה חוזר, שוב היתה המחשבה הזדונית מחלחלת לי לראש.  והנה, יום אחד אני מוצא את עצמי עולה במחלף לה-גווארדיה שבתל-אביב ולפתע אני חש בשד מתיישב לי שוב על כתף ימין.

"חזרת" אני אומר לו.

"כן" הוא עונה "אתה יודע שיש לך שעתיים פנויות עכשיו, ואתה יודע מה יש פה בצד ימין. אתה גם יודע שעד שלא תעשה את זה אני לא עוזב אותך. כן?"

והנה מקץ 3 דקות ואני מחנה את האופנוע שלי ברחבה של קמור (יבואנית BMW בישראל). לאחר שסיכמתי לקחת איזה GS קטנטן לנסיעת מבחן בעוד שבוע, בעוד אני רוכס את הקסדה ומתכונן לנסוע, פתאום אני שומע קול מעבר לכתף הימנית שלי: "רק מה, לפני שאתה רוכב על GS, תבוא תיקח את ה- K1200R לאיזה יום. תעשה לי טובה"… אני מסתכל ימינה ורואה את מנהל המכירות, עומד ומחייך, ומשום מה החיוך שלו נראה בדיוק כמו זה של השד שלי…

עבד רק יום אחד מאז, והנה אני מגיע, שוב, לרחבה של קמור כדי לקחת, כמובטח, את הבהמה הבווארית לנסיעת מבחן של יום אחד.

המשך…