מיצו בדרכים

כזכור לכם, עיריית ת"א הודיעה על הפעלת איסור חניה על מדרכות לכלי רכב דו-גלגליים במספר רחובות בת"א בתואנה כי מדובר ברחובות בעלי מדרכה צרה, וכי חניית הדו"ג מפריעה להולכי הרגל. לאחר מכן, מצהירה העירייה בדבריה, תיאסר החניה לדו"ג על כל מדרכות העיר, ללא קשר לשאלה האם הם מפריעים להולכי הרגל. העירייה טוענת כי היא תעשה זאת רק לאחר הכנת חניות מיוחדות לדו"ג. האכיפה, כך לפי העירייה, תחל ב- 7.7.

בפועל, מדובר בשינוי של סטטוס קוו שהיה קיים מזה עשרות שנים, לפיו דו"ג רשאים לחנות על מדרכות כל עוד הם מותירים מעבר של לפחות 1.3 מטר, ואינם מפריעים לתנועת הולכי הרגל. בנוסף, העירייה כלל לא מכינה די חניות לדו"ג. לדוגמה, ברחוב יוחנן הסנדלר – אחד הרחובות בהם תיאסר החניה לדו"ג בשלב הראשון – קיימות רק 2 (שתי) חניות לדו"ג בקטע האמור. כך גם ברחוב ביאליק – עוד אחד מהרחובות בהם תיאסר חניה לדו"ג בשלב הראשון – שם קיימות 6 חניות לאורך כל הרחוב כולו. אין כל סימנים לכך שהעירייה כלל טורחת להכין עוד חניות לדו"ג. יתרה מזאת, פעמים רבות נתפסות חניות אלה ע"י רכבים שמנצלים את יתרון הגודל שלהם, ולמעשה גוזלים את אותם מקומות מהדו"ג שבאים לחנות במקום.

הלכה למעשה, תנועת הולכי הרגל אכן מופרעת אבל לא הדו"ג הם הגורם העיקרי להפרעה זו. על המדרכה חונים רכבים (לדוגמה בתמונות שצולמו אמש ברחוב שלמה המלך), פחי אשפה ופחי מיחזור, ובעיקר אופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים. מספר הולכי הרגל שנפגעו כתוצאה מהתנגשות עם דו"ג חונה, קשור ומכוסה שואף לאפס. לעומת זאת, מדי שבוע אנו מתבשרים על תאונות עם אופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים.

העירייה מכסה את ערוותה בכך שהיא פונה לציבור שאותו קל לחלוב – רוכבי הדו"ג. במקום להתעמת עם הביריונים על האופניים והקורקינטים, אותם קשה לפקחים לתפוס ושנגדם אין להם כל סמכות אכיפה מעשית, הם מתכוונים לתת דו"חות לרוכבי דו"ג שאותם קל להעניש, שכן יש להם מספר רישוי, חשבון בנק וזהות שאותה אפשר לתבוע.

הפגיעה בסטטוס קוו הקיים משולה לגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. איסור החניה לדו"ג על כל מדרכות העיר, גם על כאלה שבהם כלל אין הפרעה להולכי הרגל, תביא כ- 30,000 רוכבי דו"ג לחפש חניה במקומות אחרים. מיעוטם (פחות מ- 10%) ימצאו חניה במפרצונים הייעודיים שהוקצו ע"י העירייה. רובם המכריע יצטרך לתפוס חניות של רכבים בכחול לבן, מה שיגביר משמעותית את מצוקת החניה של אותם רכבים שגם כך סובלים קשות מעבודות התשתית שהחלו לאחרונה בעיר.

זעקת הרוכבים נשמעה ברחבי המדיה החברתית בשבוע האחרון. מאות ואלפי רוכבים התארגנו בקבוצות. לדוגמה, קבוצת "חונים כמו רכבים בתל אביב" המונה כ- 1000 רוכבים ובה התבקשו הרוכבים להעלות תמונות של האופנוע או הקטנוע שלהם כשהוא חונה בחניה של רכב כדי להמחיש את האבסורד בתקנה החדשה. מאות תמונות הועלו עד כה.

לינק לקבוצת "חונים כמו רכבים בתל אביב"

באירוע רב משתתפים שייערך ב- 7.7 (יום ג') ב- 7 בבוקר בכיכר המדינה בת"א, יאספו מאות רוכבי דו"ג ויתפסו מקומות חניה של רכבים, כחוק. הרוכבים לא יפריעו לתנועה, אבל כל מקום חניה פנוי בכיכר יתפס ע"י דו"ג, מה שיחריף עד מאוד את מצוקת החניה של הרכבים באזור כולו. לאירוע הוזמנה כל המדיה הרלוונטית שתספק כיסוי אינטרנטי וטלוויזיוני לאירוע.

לינק לאירוע תפיסת החניות ב- 7.7

המשך…

בכתבה שפורסמה באתר משרד התחבורה נאמר כי משרד התחבורה הסמיך את אוניברסיטת אריאל שבשומרון לשמש כמעבדה מוסמכת לרכב ולבצע בדיקות של כלי רכב, מוצרי תעבורה ובקרה על יצרנים מקומיים.

מעבדת הרכב החדשה שבאוניברסיטת אריאל מצטרפת לשתי המעבדות שכבר פועלות בישראל: מכון התקנים הישראלי והטכניון. מעבדות הרכב מספקות כיום שירות נרחב לציבור כמו למשל, אישור לכלי רכב לאחר שינוי מבנה, ייבוא אישי, אישור מוצרי תעבורה, התקנות מיוחדות בכלי רכב, אישור אבי טיפוס, אישור גרורים ועוד.

בהקשר לנו הרוכבים, מעבדות הרכב מבצעות גם את בדיקת הקסדות הנרכשות באופן עצמאי ע"י רוכבים בחו"ל והמיובאות ארצה. על תהליך הייבוא הטרחני, הארוך והמייגע ניתן לקרוא כאן:

רכישת קסדות מחו"ל – המדריך המלא

שר התחבורה ציין כי כניסת מעבדת רכב נוספת לענף תגביר את התחרות, תביא לשיפור השירות בקרב ציבור היבואנים ויצרני הרכב והעוסקים ביבוא וייצור מוצרי תעבורה.

אוניברסיטת אריאל הוסמכה לשמש כמעבדת רכב שלישית בישראל

ולנו נותר רק לקוות.

כשהציעו לי לפני כחודש להצטרף ככותב למיזם אינטרנטי חדש העוסק בדו-גלגלי הסכמתי כמעט מיד. כל מה שקשור לדו-גלגלי מושך אותי, במיוחד כשזה מאפשר לי פלטפורמה נוספת לכתיבה ולהעלאת דעות, הגדלת המודעות לרוכבים, ושיפור תנאי הרכיבה שלנו.

באתר כותבים כמה אנשים המוכרים לנו ממקומות אחרים: "עיתונאי רשת שכבר שחו, התיזו והשתינו בבריכה הקטנה הזו במשך עשורים, הקימו, רשמו, שרבטו, ניהלו וערכו מגזינים מודפסים ואתרי אינטרנט דו גלגליים, בחנו, סיקרו וכתבו ידיעות חמות וקרות במשך כמעט דור"…

מוטי "ינוקא" גלברט – ישיש. בעל אג'נדה ברורה אבל ללא מטרה. פעם היה שומר מסורת והיום נוטר תמסורת. מדגיש שהוא לא אלכוהוליסט אלא אלכוהולר בלבד. מתעב את המילה ליניארי. ציטוט: "לא בריא לאכול על בטן ריקה".

תומר "כרובי" ברעם – פעם דו"גיג צעיר ויפה היום נשאר רק יפה. עם סנפירים מצולקים מ-16 שנים של קרבות מעמקים בכביש, בשטח, ובמרוצי הסופרמוטו. נשוי++ פלייסטיישן 4.

עמיר הזאב שבתאי – ידוע בכינוי "אל מוסתאש". פאנקיסט מתבגר. שר הטבעות והצמידים. גדולי הפסיכולוגים, הפייטנים ואנשי השיר ניסו להבין את נפשו הסבוכה ולא יכלו לה. חי כסהרורי בין דת'מטאל לאופנועים ולרוחו מזור אין בנמצא. איש מילים וכתב אשר מתעב את מלאכת הכתיבה כתועבת היהודי את החזיר. ראשו מעל פני האדמה אבל ליבו במרתף.

אבי "האזרח פ" פרידמן – הווידיאומטר של האתר. בעל מבט מעמיק וחודר בשל קוצר ראיה. בהתחלה משך בצמות, אחר כך משך בעט והיום מושך בזכות עצמו. רוכב על שברולט ננסית וקטנוע אבל הוזה על הארלי.

דורון "הנשיא" פילס – ככה יותר נכון: EL Presidente. נולד בחסד, גדל והתחנך במרתפי אברבנל, מגדל ניקוטין וקופאין למחייתו, ממיסדיי מדינת מיזנטרופיה שחרטה על דיגלה את המוטו ״מדינה בה לאף אחד לא אכפת אם אתה!״ בעל אוסף של מחקים רייחנים.

דניאל "מיצו" פטרי (זה אני…) – מכור לסטייקים וכורים אטומים יפניים אם כי לאחרונה נצפה מנסה נואשות להרים דוקאטי אדום לווילי. כשלא על אופנוע אז על מטוס בדרך לחו"ל. כריש פורומים ובלוגים. שוקל להמיר את ה'מיצו' ב'גטסו' עקב דוקטורט במצלמות מהירות. בעל חיים מועדף – 'כוס החורבות'.

רענן כרמיאלי – פרופסור. מקצוע: סייקלפיזיקאי. גרוטאות ושלדות מחלידות – משוש נפשו. סלוגן: "גוצי? – מוטו!" יורד ועולה (חדש). ההיסטוריה בשבילו היא אקטואליה. ציטוט נבחר: "אם זה לא בן 30 – זה לא אמיתי".

הטור הראשון שלי (כאן) עלה כעבור כשבוע בפייסבוק, והיום (1.7.15) עלינו לאוויר באתר נפרד.

דו"גיגים בפייסבוק

דו"גיגים באינטרנט

עריכה: מאז כתיבת שורות אלה החלטתי לפרוש, מסיבותי, מאתר "דוגיגים".

החל מ-1 ביולי, יוכלו נהגים ורוכבים לשלם את אגרת רישיון הרכב ("טסט"), באמצעות האינטרנט או המוקד הטלפוני ולבצע מיידית את מבחן הרישוי השנתי לרכב, מבלי להמתין לאישור תשלום של הבנק.

כאן:

הקלה בדרך למבחן הרישוי השנתי לרכב מהשבוע הבא: משלמים אגרת רישיון רכב באינטרנט ומבצעים מיידית את ה"טסט"

עד כה, נאלצו נהגים ששילמו את אגרת רישיון הרכב, הנדרשת לצורך ביצוע ה"טסט", באינטרנט או במוקד הטלפוני, להמתין מספר ימים עד לקבלת הטופס עליו מוטבעת חותמת תשלום של הבנק "שולם".

עד לקבלת אישור תשלום של הבנק, לא התאפשר לבעלי הרכב ששילמו את האגרה באמצעים המקוונים, לבצע את מבחן הרישוי השנתי, למעט מי שהנפיק טופס אגרה באמצעות עמדות הרישיומט, המוצבות כיום בסניפי הסופר פארם ובמשרדי הרישוי.

בתום מבחן הרישוי השנתי לרכב ולאחר קבלת דיווח ממכון הרישוי, כי הרכב עבר את הטסט בהצלחה, משרד התחבורה ישלח לבעל הרכב רישיון רכב שבו יופיע אישור התשלום ואישור על ביצוע המבחן שנתי.

בהמשך לאיסור החניה של כלי רכב דו-גלגליים על מדרכות תל אביב שהתבשרנו עליו לאחרונה, בקבוצה שנפתחה לאחרונה בפייסבוק הולכות ומצטברות תמונות של רוכבים ורוכבות המחנים את האופנוע או קטנוע שלהם כמו מכונית, על כחול לבן.

הקונספט פשוט: במקום לקוות שנצליח לכנס מאות ואלפי רוכבים כדי לתפוס בבוקר אחד את כל החניות באזור מסויים בת"א, כל רוכב יפעל בצורה עצמאית ויצלם את עצמו חונה כמו מכונית, על כחול לבן. זה מה שהעירייה רוצה? זה מה שהיא תקבל. אבל היא חייבת גם לראות את התוצאה, והתוצאה צריכה לבוא בצורה של מאות ואלפי תמונות של רוכבים ורוכבות, על אופנועים וקטנועים, שתופסים את מקום החניה של מכונית רגילה.

כדי להצטרף לקבוצה – שנכון לכתיבת שורות אלה מונה מעל 700 חברים – ולהעלות את התמונות שלכם כנסו ללינק הבא:

חונים כמו רכבים בתל-אביב

בנתיים, הנה חלק מהתמונות (קרדיט לתמונות – כל תמונה שייכת למי שהעלה אותה בקבוצה בפייסבוק).

המשך…

הימים הם ימי אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת. יש אנשים שקוראים את הכתבה הזו שעדיין לא נולדו אז… עבורי, באותם ימים, ה- VFR של הונדה היה אופנוע כמעט מיתולוגי. רק "לגדולים" היה כזה, ואני, שרכבתי בזמנו על אופנועים של מתחילים כמו ה- Suzuki GS500E, יכולתי רק לפנטז עליו. גם כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר התקדמתי לאופנועים "רציניים" יותר, בכל פעם שהייתי יוצא לטיולי שבת הייתי מביט בקנאה ב- VFRים האדומים או הלבנים (אבל בעיקר האדומים), עם הזרוע החד-צידית המדהימה הכל-כך-ייחודית-דאז, והייתי מבטיח לעצמי שיום אחד יהיה לי כזה.

הבטחות צריך לקיים.

מפה לשם מצאתי את עצמי רוכב על המון אופנועים אחרים, אבל VFR מעולם לא היה לי. אבל אני סוטה מהנושא.

ה- VFR הוא אופנוע שמיוצר כבר המון שנים, מה שאומר שיש מלאן תלפים כלים הנעים על כבישי העולם, והרבה מאוד רוכבים שמוכנים להישבע שזה האופנוע הטוב ביותר שהיה להם. עם כזה רזומה עשיר, ברור לכולנו שהונדה לא תרצה לזנוח מסורת שכזו, ותנסה לחזור לליבם של כל אותם רוכבים באמצעות כלי חדש שיפנה לאותם רגשות נוסטלגיים וינסה להחזיר אותם לחיקה. וכך היה.

במקור, ה- VFR (שנקרא בארה"ב בשם Interceptor) היה אופנוע שבנה על שילוב של אופנוע ספורטיבי חזק (לתקופתו), בעל מאפיינים "שפויים" יותר המאפשרים רכיבה נינוחה וכמעט-תיורית מצד אחד, עם ביצועים לא רעים בכלל ופוזה של אופנוע סופר-ספורט מצד שני. ניסיון של למזג את הטוב של שני העולמות. וזה הצליח להם מעל למצופה. מנוע ה- V4 בזווית של 90 מעלות ובנפח 750 סמ"ק הפיק אחלה כוח יחסית לעדר היפנים האחרים, והיו כאלה שגם הצליחו אשכרה לנצח כל מיני מירוצים חשובים על גבי אופנוע כמעט זהה לדגם הייצור.

בסוף המאה הקודמת שודרג נפח המנוע ל- 782 סמ"ק, וכן קיבל פיצ'ר נוסף שהיה ייחודי להונדה באותה תקופה: מערכת בלימה משולבת (DCBS) שבה לחיצה על ידית הבלם הקדמי היתה מפעילה רק חלק מהבוכנות של הקאליפרים הקדמיים, ביחד עם חלק מהבוכנות של הקאליפר האחורי. לחיצה על דוושת הבלם האחורי הפעילה את יתרת הבוכנות – מקדימה ומאחורה. שיא הטכנולוגיה. בנוסף, סכימת צביעה סולידית, וכן פיצ'רים נוספים כמו כונס אוויר הדומה לזה של מכונית פרארי, פנסים כפולים, One Seat, וכמובן אותה פוזה ייחודית הפכו אותו למכונה נחשקת ביותר (בעיקר בשוק האמריקאי, אבל לא רק).

בשנת 2002 קיבל ה- VFR מנגנון תזמון שסתומים דינאמי הנקרא VTEC, המאפשר שימוש בשניים מתוך ארבעת השסתומים לכל בוכנה בסל"ד נמוך, כשהשניים הנוספים מצטרפים לחגיגה רק בסל"ד גבוה. סידור זה איפשר, תיאורטית, לקבל הספק גבוה יותר בסל"דים נמוכים. הסידור הזה נשמע לא רע כשהוא יצא לראשונה לפני כ- 13 שנה, אם כי הדעות חלוקות לגבי יעילותו, הקפיצה המעצבנת קלות באותה שניה שבה המערכת נכנסת לפעולה, וכן השאלה שהפכה להיות רלוונטית יותר בימינו – האם היא עומדת באותם סטנדרטים של ייצור כוח הקיים במנועים המודרניים של השנים האחרונות שמסוגלים להוציא הספקים גבוהים גם בסל"דים נמוכים. גם מערכת הפליטה עברה שידרוג ויזואלי והאופנוע קיבל צמד אגזוזים כפולי פתחי פליטה בזנב, כמיטב הטרנד של אותן שנים. לכאן או לכאן, האופנוע היה יפה.

וכך עברו להן אי אילו שנים ללא שינויים של ממש (פרט להכנסה של מערכת ABS ושינויים עיצוביים כאלה ואחרים בדגם של 2006), עד שב- 2010 הוחלף ה- VFR800F בדגם חדש ולמעשה שונה לחלוטין – ה- VFR1200F – עליו כתבתי כבר באתר. לגבי מידת הצלחתו הפושרת משהו של האח הגדול אפשר כנראה לכתוב מאמר נפרד, אבל מפה לשם, לאחר הפסקה יזומה של 4 שנים, חזר אלינו ה- VFR800F בשנת 2014, ועכשיו אני לוקח את מודל 2015 לרכיבת מבחן.

המשך…

בכתבה שפורסמה הבוקר ע"י קובי ליאני מוואלה נכתב כי עיריית ת"א מתכוונת להתחיל לאכוף איסור חניה של כלי רכב דו-גלגלי על מדרכות העיר.

עריית תל אביב תאסור החניית אופנועים וקטנועים בחלק ממדרכות ת"א – וואלה! רכב

תגובת העירייה לפניית וואלה היתה: "מטרת המהלך הנה לפנות את המדרכה לרווחת הולכי הרגל ולשמור על בטיחותם של כל משתמשי הדרך".

בינינו, אנחנו יודעים את האמת. העירייה לוטשת עיניה לעוד כמה מיליוני ש"ח שיכולים להגיע אליה כהכנסה מדי שנה כתוצאה מאכיפה אגרסיבית וחסרת פשרות כנגד דו"גים. מי יוותר על הכנסה יפה שכזו?

לכאורה, האכיפה תיעשה רק ברחובות בהם המדרכה צרה במיוחד. תגובת העירייה ממשיכה: "עיריית תל-אביב – יפו הכשירה מקומות חנייה מוסדרים לרכב דו גלגלי במקום בו היו קודם חניות לכלי רכב, במספר רחובות בעיר המאופיינים במדרכות צרות במיוחד: רחוב ביאליק, רחוב שלמה המלך מרחוב פרישמן עד למלך ג'ורג, רחוב יוחנן הסנדלר מרחוב שנקין עד לרחוב העבודה ורחוב שפינוזה מרחוב גורדון לשד' בן גוריון. במקומות אלה מחלקת העירייה מנשרים לנהגים המסבים את תשומת ליבם לקיומם של מקומות החניה החדשים, ומתריעים על כך כי חניה על המדרכה בניגוד לחוק תיאכף כנדרש".

בתמונה: הודעת אזהרה שנמסרה לרוכב קטנוע שחנה על המדרכה ברחוב שלמה המלך בת"א (קרדיט לתמונה – אריק מירמי):

טענות רבות העולות כנגד רוכבי אופנוע וקטנוע בעיר מתייחסות לבריונות שבה נוקטים חלק מהרוכבים – בין אם שליחים שעובדים למחייתם או רוכבים שמרגישים שהמדרכה היא ביתם השני ושיש להם עליה זכות אבות. לפי טענות אלה רוכבים רבים חונים כאוות נפשם על המדרכות הצרות, חוסמים כניסות לבתים, לחניות, עלייה למדרכות המיועדות לנכים ונשים עם עגלות, ובגדול מהווים מטרד שהיו שמחים אילו היה נעלם כליל מן העולם.

המשך…

האתר הותיק של מועדון האופנועים הישראלי התחדש במערכת ניהול תכנים חדשה שמאפשרת לקבל עידכונים אודות כל הארועים שמקיים המועדון בצורה נוחה וקלה.

בנוסף:

1. גלישה נוחה יותר דרך הסלולרי.
2. לוח ארועים שמאפשר לסנכרן מול היומן הפרטי שלכם.
3. הרשמה לקבלת עדכונים בדואר.
4. מערכת תגובות כולל האפשרות להגיב באמצעות חשבון הפייסבוק שלכם.
5. הרשמה וחידוש חברות במועדון.

בהצלחה למועדון.

מועדון האופנועים הישראלי

אתר פולגז מוכר בישראל כמגזין המוטורי הרציני העיקרי בתחום הדו-גלגלי. מגזין שהבהיק בסצינת המדיה הדיגיטלית הישראלית של השנים האחרונות ככוכב הצפון אליו ניווטו כולם כמעט כברירת מחדל, עם מאות רבות של כתבות איכותיות, סרטוני וידיאו, סקירות מן הארץ ומהעולם, מאמרים טכניים ועשרות אלפי הודעות בפורומים שוקקי חיים.

אני בטוח שרוב הקוראים כאן מכירים את האתר, אבל לא כולם מכירים את ההיסטוריה שלו. למענכם, הנה סקירה קצרה.

אתר פולגז החל במקור כ- "בולשיט דוט קום" אי שם לקראת סוף 2002, והנה סיפור הקמת האתר בפי העורכים עצמם:

פולגז הוקם במסיבת "על האש" שנערכה בחצר של חבר טוב , בליל קיץ חם מאוד ולח של אוגוסט 2002. רונן (ארגוס) שתה מעט (באמת שזה היה מעט!) , וזה הספיק לו בשביל לצאת בהברקה שהיום , במבט לאחור, נראית כמוצלחת במיוחד. הבחור תפס גיליון של "מוטו", עיין בו בעצבים כשהוא עומד על מדרגה מוגבהת שגרמה לכולם ללטוש בו עיניים עם מבט של גיחוך קל' והתחיל לנאום על כך שגם אנחנו יכולים להרים משהו דומה בסגנון מגזין רשת. רונן התרעם במיוחד על נימת הלגלוג שהושמעה במוטו כלפי אתרי "הבולשיט דוט קום" שכביכול לא מסוגלים לספק מידע אמין כעיתון מודפס. רעיון מגזין הרשת נראה כדבר אפשרי ודי קל לביצוע שהרי המידע זמין לכל גולש ובפורום האופנועים של תפוז (בו גולשים רוב חברי פולגז) , עולות ידיעות רבות וקישורים לחדשות, הרבה לפני שהן מגיעות לאתרים הרשמיים. "לא חבל שלא נתעד את זה ?", "לא חבל שהידיעות הללו יעלמו בתוך ארכיון קבוצת הדיון ?".

תומר (כRובי), עודד את רונן ואף נענה להצעתו להקים אתר שכזה במחשבה שהבחור שסיפק בידור לשאר הנוכחים בעצם התנהגותו, בכלל לא יזכור את הנושא לכשיתפכח.

וזה מה שהיה לחברי המערכת לכתוב על עצמם בעת ייסוד האתר:

בולשיט דוט קום (או בקיצור : בד"ק) הוקם על ידי אופנוענים אל אופנוענים.

לא עוד רוכבים חטובים, נאי בלורית במידות של יפנים המנפנפים באקרובטיות מפליאה על אופנועי מבחן נוצצים…כי אם אנשים כמונו וכמוך.

אופנוענים ישראליים עם רגליים על הקרקע – עם שיער על החזה,עם מפרצונים קטנים בקו השיער מעל המצח, עם כרס קטנה ופנים לא מגולחות ולפעמים אפילו, השם ישמור, עם משקפיים.

אופנוענים שגם אוהבים לרכב מהר כשהכביש מפותל אבל עושים זאת עם חליפות עור בצבעים לא תואמים , מגפי רכיבה משנת 88 שהשכן הלווה וסליידרים גמורים (כי יקר לנו להחליף).

כאלו שאוהבים לקרוא על אופנועים בשפה שהיא בגובה העיניים. כאלו שישתדלו ל-א לכתוב ולהתעסק בקאסטומים או קרוזרים אלא אם כן, יש להם מראה מוטרף במיוחד ומעורר השראה או שהם מסוגלים להוציא יותר מ-100 כ"ס בגלגל.

בד"ק נועד להוות אלטרנטיבה לחדשות הדו גלגלי מהארץ ומהעולם שעד היום היו בבלעדיות המהדורה המודפסת של "מוטו". לתת לאופנועני ישראל מקור מידע נוסף , אמין לפחות כמו המגזינים המודפסים אך פחות פוליטקלי קורקט מהם וללא חשש מתגובת הענף המקומי לידיעות "לא נעימות" שאולי "יזיקו" לענף.

השם "בולשיט דוט קום" הופיע לראשונה בטור העורך של גיא בן ברק במוטו אשר זלזל באתרי החדשות האינטרנטיים וביכולתם לספק מידע חדשותי ,עדכני ומהימן על ענף הדו גלגלי העולמי והמקומי. בד"ק בא להוכיח אחרת.

אז מי עומד מאחורי בד"ק?

שני עורכים ראשיים: ארגוס וכרובי שעומדים מאחורי קונספט האתר , בנייתו, עיצובו והמידע החדשותי שבו.

אנו נעזרים בשני עורכי משנה:

סקניה, אשר יערוך את מדור חדשות הגרנד פרי וייתן את פרשנותו ודעתו האישית על הקטגוריות השונות.

שחר, אשר יערוך את מדור חדשות הסופרבייק ומירוצי הסיבולת אשר יחלוק עמנו את נקודת מבטו האישית על כל מירוץ ומירוץ.

האזרח פ. הלוחם בדרכים, שישתף אותנו מהגיגיו על עולם האופנוענות.

טל שביט, אשר יחיה במהדורת הרשת של בולשיט דוט קום את "דבר האורך" המיתולוגי.

בתמונה – הלוגו המקורי של בולשיט דוט קום:

המשך…

אני לא אוהב להיות נביא זעם. אני מעדיף שכל הכתבות שלי יבשרו על חדשות טובות ומסעירות – בכל תחום, ובעיקר בתחום המוטורי והדו-גלגלי.

אבל כשאין ברירה, אני נאלץ לעיתים גם לכתוב חדשות פחות טובות. הנה למשל זו, שלפיה ישראל ויליגורה מנכ"ל התאחדות הכידונאים, התפטר מתפקידו. יצויין בנימה חצי הומוריסטית שהתאחדות ה"כידונאים" היא בעיני אחד הגופים עם השם המוזר ביותר והכי פחות מתאים לאופיו, בערך אחרי זה שקורא לעצמו "מועדון האופנועים הישראלי".

ומדוע התפטר ישראל ויליגורה (41), שהוא בעיני רבים אחת הדמויות המשפיעות בתחום הרכיבה המוטורית בישראל, בוודאי אחרי שמילא תפקיד מוצלח בתור מנהל מותג סוזוקי-אפריליה בעופר אבניר במשך כ- 4 שנים לאחר פרישתו של משה רוקח.

לדברי ישראל:

"ההתאחדות יצאה בתחילת השנה לדרך חדשה וממוקדת, לאחר כיסוי 98% מהתחייבויות העבר, ובנוסף להון העצמי שחושב כחלק מתכנית העבודה בעלת מקדם ביטחון של ארבעה חודשים קדימה עד לקבלת כספי התמיכה. נראה היה כי הצלחנו לבנות בסיס התחלתי מספק כדי לצאת לדרך עם ליגה מלאה לשנת 2015.

לצערי, לא הצליחה ההתאחדות לקיים את הפעימה השנייה של תכנית העבודה שכללה המשך פעילות ספורטיבית, קידום ספורטאים צעירים, הנגשת הספורט המוטורי לציבור הרחב, אירועי ראווה לרוכבים ולציבור, הקמת מתקני קבע לספורטאים וקיום ליגות מלאות בקטגוריות הענף.

מול הבירוקרטיה וסחבת משרדי הממשלה השונים כבר הקמנו ערוצי פעילות ונהלי עבודה שהתוו דרך, אך אי הגעת כספי התמיכה הביאו את ההתאחדות למצב בו לא ניתן לקיים כל פעילות מטה ו/או ספורטיבית רציפה.

בנקודת הזמן בה אנו נמצאים, קיום פעילות שוטפת הינה הכרחית לצורך בניית אמון בשני הנדבכים המשמעותיים לענפי הספורט: הרוכבים – שאת אמונם ביקשה ההתאחדות לרכוש בחזרה, ונותני החסות – שעברו טלטלות רבות עד שאיבדו אמון במערך הספורט המוטורי ומשכו ידם מהתחום.

כתוצאה מכך הגיעה ההתאחדות למצב בו לא ניתן לגייס כספים לצורך התנהלות עצמאית שהייתה אחת מאבני היסוד של קיומה ובלית ברירה חזרה להישען על כספי התמיכה הממשלתיים, שכפי שצוין – לא מגיעים, וכרגע גם אין צפי הגעה עתידי".

ישראל ויליגורה מונה למנכ"ל ההתאחדות באוקטובר 2014, וזה מה שהיה לו לומר בעת המינוי:

"אני גאה לחזור אל כור מחצבתי, עולם המירוצים הנחוץ כל כך לציבור הישראלי.
למרות הקשיים והמעמד הנמוך של הספורט המוטורי, הצליחו צוותים ישראלים להגיע לתוצאות והישגים מרשימים בתחרויות בחו"ל יחד עם גאווה לראות את דגל ישראל ואף לשמוע את התקווה, אז למה לא כאן? ברור לכל שהדרך עוד ארוכה, אבל אני מאמין שהיא אפשרית ולצורך כך דרושה סבלנות ואמון מצד הספורטאים אם רצון ונכונות מצד הרשויות והעסקנים."

מסתבר שכאן לא.

אין לי מה להוסיף. האחרון שיכבה את האור.

תזכורת לכתבות אחרות בתחום:

קול קורא להקמת מסלולים לרכיבת כביש בנגב ובגליל – קבלו ביטול! חארטה!

אושר מסלול מירוצים בחצרים – האם הגיעו ימות המשיח? – קבלו ביטול! חארטה!

אין לה משמעות כיוון שמעולם לא היתה פעילה, אלא הוצבה כדחליל ללא חיבורים לחשמל או סלילת לולאות בכביש. ההסרה בוצעה עקב עבודות העתקת הכביש המתבצעות במקום. בכל מקרה, טוב לדעת.

תודה ל- Ig1992 על המידע.

המפה הדינאמית ורשימת המיקומים עודכנו בהתאם:

מפת מצלמות גאטסו בישראל

רשימת מיקומי מצלמות גאטסו

קניתי ערימת אזיקונים, הצטיידתי באיזולירבנד, שמתי סמרטוט לספיגת השמן ברצפה – ויצאתי לדרך חדשה.

כן.

אחרי שבמשך שנים טענתי ש"בחיים שלי לא אקנה רכב איטלקי או צרפתי, לא אם תהיה לי ברירה", עשיתי את הצעד המתבקש היחיד האפשרי, וקניתי איטלקי.

לא סתם איטלקי, אלא דוקאטי.

להגנתי יאמר שקודם כל כבר הכנתי לעצמי אליבי לא רע סטייל "גם תוצרת איטלקית של היום היא לא מה שהיתה לפני 10-15 שנה" (מה שכמובן הוא נכון באופן אבסולוטי), וגם תובנה פנימית אחת שלקח לה בערך 4 שנים להבשיל לכדי החלטה חד משמעית שזה מה שאני רוצה.

הכל החל כשרכבתי על הדוקאטי מולטיסטרדה אי שם בחורף 2011. כבר אז הסתננו שמועות לאוזני על כך שמדובר באחד מהאופנועים המדהימים ביותר לרכיבה, וזאת משלל סיבות. אחרי רכיבת מבחן שכללה נסיעה בגשם שוטף במשך זמן רב, וכן הרפתקאה אחת הזוייה שלי עם האופנוע, בירידה הררית, עם דרדרת, מהכרמל מטה לכיוון מישור החוף.

אז נתתי לו ציון מושלם.

ועכשיו הוא טוב יותר, הרבה יותר. מנוע חדש המתהדר במערכת ה- DVT שמשדרגת את המנוע הטוב גם ככה של המודל הקודם והופכת אותו לא רק ליותר חזק ב- 10 כ"ס (160 בסה"כ), אלא גם מגיב טוב יותר וחזק יותר בסל"ד נמוך. אם באופנוע המבחן של הדגם הקודם הצלחתי לא פעם להשפיל עדר של אופנועי סופר ספורט בכבישי הצפון, עכשיו הוא פשוט טוב יותר. מערכת בקרת האחיזה (DTC) מספקת 8 מצבי התערבות ואופצייה לביטול, מערכת בקרת הווילי (DWC) דואגת שהגלגל הקדמי לא יתרומם יותר מ- X ס"מ מהארץ בכל מצב וגם היא עם 8 מצבים ואופצייה לביטול.

מערכת ה- ABS שודרגה משמעותית וכעת כוללת את ה- Cornering ABS שמתחשב במצב ההטייה של האופנוע, המשקל שלו, העומס שמופעל עליו, ורמת האחיזה של הכביש, ובולמת בהתאם בבלימה משולבת של קדמי ואחורי (ניתנת לביטול ושינוי, 3 מצבים). לא מספיק. מערכת ה- DSS, או Ducati Skyhook Suspension שולטת בבולמים עם 2 הגדרות לכל אחד מהם, פלוס אופציה לקביעת Pre-load לאחורי, כשכל זה מתכוונן דינאמית וחשמלית תוך כדי רכיבה.

כל זה ניתן לשינוי בקלות ע"י שימוש באחד מארבעת מצבי הרכיבה – ספורט, טורינג, אורבן ואנדורו – כשכל אחד מהם מגיע מובנה עם סט הגדרות הקובע את כל אחד מהפרמטרים הללו ומשנה את האופנוע ממצב אחד למצב אחר, תוך כדי רכיבה. ניתן לשנות את כל אחד מהפרמטרים, או להסתפק במה שהיצרן חדש שהוא הסט-אפ הכי טוב לכל מצב.

יש עוד. זה לא נגמר. קרוז קונטרול, מצערת Fly by wire, חיבור הסמארטפון לאופנוע לשם טיפול בשיחות נכנסות ושמיעת מוזיקה, סט מזוודות, לוח שעונים המתנהג כמו צג של סמארטפון (ומשתנה בין מצב רכיבה אחד לשני), תאורת לד הפונה ביחד עם האופנוע בעת ההטייה ומאירה את הסיבוב, וצמיגי פירלי סקורפיון טרייל 2 ברוחב 190 מאחור, עם עמידות טובה יותר מאשר אלה בדגם הקודם.

סופרבייק בתחפושת של אדוונצ'ר. לא סתם במוו נתפסו עם המכנסיים למטה בעניין הזה ותקפו את דוקאטי ראש בראש עם ה- S1000XR המסקרן.

כתבתי בפוסט שלי ב- 2011: "במקרה של המולטיסטראדה המסקנה שלי, אחרי כ- 500 ק"מ של רכיבה כמעט רצופה, שנכון לרכב כתיבת שורות אלה ובהתייחס לכל האופנועים עליהם רכבתי מימי, שהוא האופנוע שמספק את חווית הרכיבה הטובה ביותר שזכיתי לחוות." אני עומד לגמרי מאחורי המשפט הזה.

מדהים.

עכשיו רק לגמור הרצה.

איטליה של ימי תום מלחמת העולם השניה היתה מדינה שליקקה את פצעי המלחמה (אם כי עבורה היא נגמרה מעט מוקדם יותר מאשר לבעלת בריתה – גרמניה) ובנתה את עריה החרבות ואת תשתית הייצור התעשייתי שלה שהושמדו במהלך הפצצות בעלות הברית. באותה תקופה, כך מספרים לנו, כבישי המדינה היו גם הם הרוסים למדי, וחברת פיאג'יו, שעסקה במקור בייצור לתעשיית התעופה האיטלקית, ראתה בייצור קטנוע זול וקל לייצור כאמצעי לאפשר תחבורה זולה ופשוטה לאזרחי המדינה.

לאחר מספר ניסיונות עם דגמים אחרים שלא מצאו חן בעיני מנהל החברה, אנריקו פיאג'יו, גוייס למשימה מהנדס תעופה בשם קוראדינו ד'אסקניו. המבנה הפונקציונאלי של הווספה שהזכיר למנהל החברה צרעה הפך להיות גם השם של הקטנוע: Vespa, או צרעה באיטלקית. פטנט הוגש באפריל 1946, הדגמים הראשונים יצאו מפס הייצור מעט לאחר מכן, והקטנוע הוצג לקהל בתערוכת מילאנו של אותה שנה.

(מקור לתמונה)

סממני העיצוב החיצוני שלה היו שונים מהמקובל באופנועים פשוטים של אותה תקופה: מבנה גוף עשוי מתכת המסתיר מצידו האחד את המנוע ואת כל השמן והלכלוך שהיו אופייניים לאופנועים של אותה תקופה, ומצידו השני גלגל רזרבי שימושי, מערכת הנעה המחברת ישירות בין המנוע לציר הגלגל האחורי, משטח רגליים שעליו ניתן להניח סלי קניות, מגן רוח לאזור הרגליים שהפך את הרכיבה לנוחה יותר גם בגשם, ופתח תדלוק מתחת למושב על מנת לחסוך במנעול נוסף. הפונקציונאליות של הקטנוע, מחירו העממי (והעובדה שהוא נמכר בתשלומים) תרמה רבות להצלחתו, כשבמהלך 4 השנים הראשונות לייצור הצליחו המכירות להכפיל את עצמן פי 4 בכל שנה, עד ל- 60,000 בשנת 1950.

(מקור לתמונה)

לווספה היו מועדוני מעריצים כבר מהשנים הראשונות, אבל מה שגרם לזינוק משמעותי במכירות ובדרך שבה תפס הציבור את המותג כמשהו שהוא מעבר לכלי תחבורה יומיומי וזול – היה החשיפה האדירה שקיבלה הווספה כתוצאה מהחיבור שלה עם מספר רב של שחקנים ושחקניות קולנוע נערצים באותה תקופה: גרגורי פק שהרכיב את אודרי הפבורן ברחובות רומא במהלך הסרט "חופשה ברומא", מרלון ברנדו, דין מרטין, צארלטון הסטון ועוד. מכירות המותג שבנתיים החלו ליצרו גם במדינות נוספות רק הלכו וגדלו עד כדי 10 מיליון יחידות עד לאמצע שנות השמונים.

(מקור לתמונה)

לאורך השנים שמר המבנה הייחודי של הווספה על צורתו – בגדול. אבל הקדמה לא פסחה על הווספה, וכך מצאו הדגמים השונים את עצמם עוברים שינויים רבים: גוף המתכת של הווספות המקוריות הוחלף לגוף פלסטיק, המנוע הדו-פעימתי הפשוט והזול שהצריך תידלוק עם תערובת שמן הוחלף במנוע מודרני בן 4 פעימות בעל נפחים שונים בהתאם לדגמים השונים, מערכת הבלימה הפרימיטיבית הוחלפה במערכת מבוססת על דיסקים, הבולם הקדמי הייחודי הוחלף במזלג כמו בכל הקטנועים/אופנועים של ימינו, הגלגל הרזרבי הושל, ומערכת ההילוכים הייחודית שתופעלה ביד הוחלפה בווריאטור מודרני.

(מקור לתמונה)

בישראל, חברת עופר אבניר מייבאת את הווספה מזה עשרות שנים, ובמהלכן ידעו מכירות המותג עליות וירידות בהתאם לאיכותן של הווספות לאורך השנים. בעוד שהווספה המיתולוגית היתה מוכרת ככלי הבלעדי של השליחים ברחבי גוש דן בימיה הראשונים, ככל שעברו השנים הפך המותג מכלי עבודה עממי וזול לכלי תחבורה מעוצב, צעיר באופיו וממותג כמוצר נחשק המסמל חופש, נעורים, עיצוב ודימיון.

במסגרת רוח זו קיימה חברת עופר אבניר אירוע מעוצב למשעי בשם Do you Vespa. קרוב ל- 200 מוזמנים – לקוחות המותג ובכירים במגזר העסקי – הגיעו לחגיגת פתיחת האביב שהתקיימו במנדרין לופט בת"א. לאחר קבלת פנים חגיגית הכוללת כיבוד ושתייה כיד המלך התכנסו המוזמנים לשמוע את קובי גילון, סמנכ"ל קבוצת עופר אבניר, שהכריז כי זהו האירוע הראשון מבין שורה של אירועים שצפויים להתקיים ללקוחות וספה במהלך השנה הקרובה, בהם יינתנו הרצאות מקצועיות, ימכרו אביזרי במחירים מיוחדים ועוד. בין האורחים שהגיעו אפשר היה לראות את כריסטינה קפוטו, הנספחת האיטלקית, את אורי עיני מנכ"ל משותף באדלר חומסקי וכן את צביקה הדר, כולם רוכבים על ווספה.

תמונות: רונן טופלברג

במילה אחת?

אין.

זו לא פעם ראשונה שתשמעו את זה ממני. המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים – לדוגמה – כביש 66, כביש 31, כביש 90 (בקטעו הדרומי) וגם לא על כביש 554).

אגב, אלה רק חלק מהכבישים האדומים בישראל, חסרים לרשימה עוד לא מעט כבישים בהם נהרגו עשרות אנשים בעשור האחרון. המשותף לכולם? אין בהם אפילו לא מצלמת מהירות אחת לרפואה.

המשטרה טוענת שמהירות היא שורש כל הרע בכבישים. והיא לא רק מדברת, היא גם עושה. היא מקצה מאות מיליוני שקלים כדי להקים מערך מצלמות מהירות, בעוד שתקציב רכישת ניידות חדשות ותקציב לתקני שוטרי תנועה רק הולך ומצטמק – וגם במעט שיש לא עושים שימוש. בכך היא מטילה את כל יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים.

גם אם נניח שהמהירות היא באמת הגורם המשמעותי ביותר לתאונות דרכים, גם אם נסכים לרגע עם המשטרה. אם כן, תענו לי בבקשה על שאלה אחת: מדוע דווקא הכבישים האדומים ביותר במדינה לא מטופלים ברמת מצלמות המהירות?

רוצים עוד? תתחילו לקרוא:

על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות

מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה

אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון

מחקר חדש של אור ירוק קובע כי מיקומי מצלמות המהירות מוטעה

אין שום קשר בין מחלבת הכספים הנקראת "פרוייקט א-3" לבין הכבישים המסוכנים ביותר בישראל.

זו המצלמה השניה לגל ההתקנות הנוכחי ברבעון השלישי של שנת 2015, והיא הותקנה על כביש 60, לכיוון דרום, בצומת עם כביש 73, בסמוך לתל עדשים. המצלמה נמצאת על אי התנועה בין הנתיבים.

כרגיל אסיים בתזכורת:

מפת מצלמות גאטסו בישראל

רשימת מיקומי מצלמות גאטסו

ראו הוזהרתם.