קטגוריה: רכיבה

לא תאמינו. גם אני לא האמנתי. בארץ הקודש? אני? על מוטו גוצי? למה? איזה סיכוי יש לזה להתרחש?

אבל לא רק שזה קרה, אלא אפילו נהניתי. מאוד. תקראו הלאה. לסיפור הזה יש 3 חלקים. חלקם קצרים מאוד. בואו נתחיל.

פרולוג

בפרקים הקודמים: אופנועים גדולים, קרנפים, משפחת האדוונצ'רים, במוו, המציאו את הקטגוריה, אבולוציה, GS1200, שולטים, יפנים מקנאים, איטלקים מקנאים, יפנים אימפוטנטים, איטלקים פחות, אוסטרים מפרקים לכולם את הצורה בשטח… מוטו גוצי, גם לנו יש, הי, גם לנו, שלנו יותר טוב, לא נכון שלנו יותר טוב, בלה בלה בלה.

מה שבאמצע

אני והסטלביו נפגשים לראשונה על המדרכה של סוכנות עופר אבניר בדרום ת"א. ההתרשמות הראשונית מהכלי היא בערך דומה לזו של אחד שרואה טרקטור של ג'ון דיר, או לחלופין טנק צנטוריון אם אנחנו כבר בקטע של המחשה ויזואלית. צמד פנסים עצומים מבלבל לך את הפרספקטיבה, מעליהם משקף רוח גדול למדי, צינורות מזלג עבים מאוד, שתי בוכנות שנראות כמו אלה של הבימרים אבל רק מוטות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה (ובסה"כ 90 מעלות ביניהם), מהן יוצאים צמד צינורות בעובר של משגר גראד אל עבר אגזוז כפול פתחים שכנראה עוצב בהשפעת סמי הזיה איטלקיים כלשהם. מאחור, צמד ארגזים שאם הייתי ממש רוצה הייתי יכול לגור באחד מהם, ובשני לאחסן את ציוד החורף שלי, וכל זה עומד להיות שלי ליומיים הקרובים.

המשך…

לטובת מי שמצטרף אלינו השנה לרכיבה המסורתית למצדה:

התמונה צולמה ע"י טל שביט ז"ל ברכיבה למצדה בשנת 2011. הפס הכחול בתמונה הוא ההיאבוסה שלי…

תזכורת להסרת אחריות:

בעצם השתתפותם, כל רוכב או רוכבת מצהירים בזאת כי הם עושים זאת על אחריותם האישית בלבד, וכי בשום צורה ואופן לא יהיו מנהלי פורום 8 או כל אדם אחר, אחראים בשום צורה ובשום אופן לשום תקלה, תאונה, פגיעה, פציעה או כל נזק מכל סוג שהוא שעלול להיגרם לכל אדם או רכוש בגלל השתתפותו ברכיבה זו, ו/או באתר עצמו, ו/או ברכיבה לביתו.

ההשתתפות ברכיבה המשותפת היא מרצונו החופשי של המשתתף, ועליו לעשות זאת רק לאחר מנוחה מספקת ולשמור על כללי רכיבה נכונה ובטוחה.

בנוסף, עליו לוודא את תקינותו המכאנית של האופנוע/קטנוע שעליו הוא רוכב, להקפיד על שימוש בציוד מיגון תקין (קסדה, אטמי אוזניים, כפפות, מעיל איכותי וממוגן, מגפי רכיבה ורצוי גם מיגון ברכיים ומיגון גב. מי שרוצה לבוא עם חליפת רכיבה ולהיות ממוגן יותר, מצויין).

כל רוכב אחראי באופן אישי על קיומם של רישיונות וביטוחים כחוק, ומצהיר בזאת על הקפדה על רכיבה נכונה ולא מסוכנת לעצמו ולסובבים אותו. מי שלא מכיר את הכבישים ורוצה לרכוב לאט יותר, שירכוב במגבלות שלו ולא של מי שרוכב לפניו או מאחוריו.

במידה ויש אדם שחושש לבטחונו האישי ולשלומו כתוצאה מרכיבה זו, שלא יצטרף ולא יגיע לרכיבה. עדיף לשבת בבית ולקרוא בפייסבוק מאשר להסתכן ברכיבה לילית בכבישים מפותלים.

הודעה זו נוסחה בלשון זכר מטעמי מגבלות השפה העברית בלבד, והיא מכוונת לגברים ונשים כאחד.

היום פורסמה כתבה במגזין וואלה רכב מאת קובי ליאני ידידי, ולפיה ניצב משה אדרי, ראש אגף התנועה הנכנס במקומו של ניצב ברונו שטיין, החליט לשמור על מתן היתר לרוכבי דו-גלגלי לרכוב בשולי הכביש בזמן עומס.

מטרתה של ההחלטה (שנראית לנו הרוכבים אך הגיונית) היא לאפשר לרוכבים לעקוף פקקים ועומסים, מתוך העיקרון לשפר את הזרמת התנועה בכבישים שממילא עמוסים בשעות היום. לשם הקלת התנועה, לא ירשמו דוחות לרוכבי דו-גלגלי בגין נסיעה בשול במצב של פקק, עומס או כאשר התנועה מזדחלת לאיטה – כל עוד אין בפעולה זו כדי לסכן את הרוכב ושאר משתמשי הדרך ולגרום להפרעה לתנועה.

ניצב משה אדרי מאשר לרוכבי אופנועים לרכב בשולי כבישים בעומס – וואלה! רכב

ניצב אדרי מדגיש כי הנחיה זו ניתנת לשיקול לדעתו של השוטר בשטח ומפקד הגזרה, בהתאם למצב הבטיחות בכביש. לדוגמה, בכביש בו נרשמו מספר גבוה של תאונות דרכים (כביש אדום לדוגמה), יתכן והנחיה זו לא תכובד. בנוסף לכך, במקרה של תאונה מכל סוג שהוא בעקבות נסיעה בשול, לא תעמוד לרוכב הגנה מכוח הנחיה זו. כלומר – אם רכבת בשול ימין ונקלעת לתאונה, אתה אשם באופן מידי בתאונה כי לא היית אמור להיות שם מלכתחילה (לא מתאים לך? אל תרכוב בשול).

בנוסף, חשוב להזכיר כי גם כשרוכבים על שול ימין, אין לעבור בנסיעה על פני השטחים המקווקווים על הכביש (מה שהיה ידוע בתור ד-14, או איי התנועה המצויירים).

אם כך מהי משמעות ההחלטה? רוכבי הדו-גלגלי יוכלו להמשיך ולרכוב בשול הימני של הכביש בתנאים הבאים בלבד:

– בשול ימין בלבד

– לא בשול שמאל בשום פנים ואופן

– לא על שטחי הפרדה מצויירים (ד-14)

– בעת פקק או עומס תנועה רציני

– בזהירות מירבית

– במהירות "סבירה" בהתחשב בתנועה העומדת

– ללא עקיפות

– ללא השתוללויות

– ללא הגנת החוק במקרה תאונה

– ללא פטור אוטומטי מדו"ח

– לא על כבישים מסוכנים לפי שיקול דעתה של המשטרה וללא התראה מראש

המשך…

על מנת לעזור לרוכבים המתחילים להימנע ממצבים מסוכנים, אנחנו מתחילים בזאת סדרת סרטונים המראים מצבים מסוכנים בכביש, ואת דרכי התחמקות מהם.

החומר בסרטון מוגש כהמלצה בלבד ואינו מהווה תחליף לקורס רכיבה מקצועי. יוצר הסרטון אינו אחראי למשתמשים במידע המוצג בסרטון.

רכיבות בטוחות לכולם.

מוגש לפניכם בזאת סרטון מספר 2 בסדרה. הסרטון מציג כניסה לצומת מרומזר ממצב סטטי (עמידה ברמזור אדום). הסרטון הספציפי הזה מציג את הסכנות המגיעות מכיוון הולכי הרגל המשתמשים בצומת ואיך לצפות את התנהגותם.

החוכמה במצב כזה היא לחזות את התנהגות הולכי הרגל ולא לסמוך על כך שהרמזור שלכם מתחלף לירוק, צבע ירוק הוא אינו תעודת ביטוח. עצם זה שאתם מצייתים לרמזורים לא אומר ששאר משתמשי הצומת עושים כך.

הסרטון:

פתח דבר: אין לי ספק בכלל שכל סופרלטיב שאוכל להעלות על דעתי בנוגע להונדה גולדוינג נכתב כבר עשרות פעמים בשנים בהם האופנוע הזה קיים, וכי כל משפט שאוציא מהמקלדת למסך זה בנוגע ליכולותיו המדהימות של האופנוע הזה יהפוך לקלישאה ברגע שהפיקסלים יתממשו על פני המסך.

ובכל זאת.

לקח לי למעלה מ- 25 שנה לרכוב לראשונה על הונדה גולדוינג. מה לעשות. בארץ מוכת החמסינים, הפיגועים, המלחמות ומיסוי היתר על כלי רכב (ואופנועים) לא היה לי הרבה סיכוי לשים ידי על אופנוע שנמכר בישראל בסכום שקרוב הרבה יותר לרבע מיליון ש"ח מאשר למשכורת הממוצעת שלי, גם אם היא לא כל כך נמוכה. הדרך היחידה שבה הצלחתי לעשות זאת היתה ע"י רכישת כרטיס טיסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ופשוט לשכור אחד כזה. מכיוון שהכל נעשה שם באונליין דרך האינטרנט, פתחתי לי את הדפדפן וניגשתי לאתר של אחת החברות העוסקת בהשכרת אופנועים – Eagle Riders – ושם ביצעתי את ההזמנה. שבועיים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בפתחה של הסוכנות ששוכנת בבנין "קטן" שיכול לגמד בתוכו את כל סוכנויות האופנועים בישראל + חלק נכבד מחנויות האביזרים, ואחרי ש"שוחררתי" מכ- 500 דולרים הכוללים בתוכם גם את כל הביטוחים האפשריים, הוצגתי בפני הכלה.

כבר ראיתי גולדוינגים (ככה זה ברבים?) בחיי, אבל מה אני אגיד לכם, כשאתם עומדים מול אחד כחול, בוהק, נקי למשעי, מתודלק ומצוחצח, ממתין לך בקוצר רוח, ההרגשות עולה וגואה, אין לי מילים אחרות. עם כ- 12,000 מיילים על השעון, האופנוע לא רק נראה חדש אלא גם הרגיש כך. חדש לגמרי.

חיצונית, פרט לצבע שלו, הדבר הבא שכמובן מושך את העין הוא הגודל של הכלי הזה. קטן הוא לא, ועם בסיס גלגלים של 1689 ס"מ ונפח מנוע של 1832 סמ"ק, הוא גם לא קל. הבהמה שוקלת לא פחות מ- 406 ק"ג (רטובים, כשמתוכם מיכל הדלק מכיל 25 ליטר). הגולדוינג לא סתם ארוך, הוא גם רחב (אם כי בתנועה הוא לא מרגיש כל כך רחב). בזכות הארגזים (עליהם אפרט בהמשך ביחד עם שאר תאי האיחסון המרובים שלו), בזכות מדרכי הרגל של המורכב/ת, ובזכות המבנה הנמוך מאוד, כמעט ואי אפשר לראות את הצמיג האחורי שלו המסתתר אי שם למטה.

ולא רק זה. חשבתם שזה רק "תכניס להילוך ותן גז"? אה, זהו. שזה בדיוק זה. כדי לצאת מהמקום ולהתחיל לנסוע זה בדיוק מה שצריך. אבל רגע, איפה נכנסים לתמונה עשרות המתגים, המחוונים, הכפתורים, הצגים ושלל הידיות שגורמות לקוקפיט של הגולדוינג להיראות בדיוק כמו קוקפיט של מטוס קל ממוצע? נציג הסוכנות שמסר לי את המפתחות הרגיע אותי שמיד אחרי שנחתום על הניירת הוא ישב ויסביר לי בדיוק על כל המתגים והכפתורים. ואני מודה ומתוודה – זו הפעם הראשונה מאז לקחתי את המוטו-גוצי העתיק ההוא ממורה הנהיגה שאצלו למדתי רכיבה, אי-שם בתחילת שנת 1990, זו הפעם הראשונה שבה באמת רציתי שמישהו יסביר לי על התפעול של האופנוע הזה.

Fast forward שעתיים וחמש דקות (לא באמת…) ואני שמח. עברתי את בחינות ההסמכה וכעת אני ד"ר לגולדוינגים. אני יודע (פחות או יותר) מה כל מתג עושה. אני מוכן לצאת לדרך. אורז את כל הציוד בתוך תאי האיחסון הרבים, ועושה את דרכי בזהירות החוצה ממגרש החניה.

ואז מגיע השוק.

המשך…

על מנת לעזור לרוכבים המתחילים להימנע ממצבים מסוכנים, אנחנו מתחילים בזאת סדרת סרטונים המראים מצבים מסוכנים בכביש, ואת דרכי התחמקות מהם.

החומר בסרטון מוגש כהמלצה בלבד ואינו מהווה תחליף לקורס רכיבה מקצועי. יוצר הסרטון אינו אחראי למשתמשים במידע המוצג בסרטון.

רכיבות בטוחות לכולם.

מוגש לפניכם בזאת סרטון מספר 1. הסרטון הפותח את הפרויקט מתייחס לרכיבה רגילה (מנהלתית) בכביש בין-עירוני, ומציג מצב מסוכן שבו יכול להיווצר מצב שנהג רכב יכנס לכם לנתיב הנסיעה ויגרום לכם לבלימת חירום, סטיה מסוכנת, התנגשות או אפילו להחלקה של האופנוע.

החוכמה במצב כזה היא לזהות את הפוטנציאל המסוכן אצל נהגי הרכב סביבנו, ולפעול בצורה חכמה על מנת למנוע את הסטיה לנתיב שלכם.

הסרטון:

לאחרונה קיבלתי מספר שאלות (גם בפורום) וגם מצד קוראים שביקשו שאכתוב כמה מילים על הדרך הנכונה להעמיד אופנוע בחניה. אספתי כמה מהטיפים שלי ויצרתי מאמר מיוחד עבורכם. תרגישו חופשי לשתף ולהעביר הלאה.

חניה בהילוך ראשון

הופתעתי לגלות שיש רוכבים רבים, לפעמים גם כאלה שרוכבים מספר שנים, שעושים את הטעות ומחנים את האופנוע שלהם בניוטראל. הסיבות שלהם מגוונות, החל מ"זה נוח לי" וכלה ב"ככה אני מניע ונותן למנוע להתחמם", אבל מה שמשותף אצל כולם הוא שאף אחד מהם לא "זכה" לטעום את טעמו של אופנוע המוטל על צידו כתוצאה ממכה או התדרדרות.

חניה בראשון נועדה למטרה אחת בלבד. למנוע מהאופנוע להתדרדר קדימה אפילו כמה ס"מ, וע"י כך להביא לקיפול של הג'ק ולנפילת האופנוע.

המשך…

בכתבה נוספת פרי עטו של שחר הזלקורן מ- YNET, מביאים ציטוטים ממחקר שנערך לאחרונה ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שתוצאותיו מאוששות פחות או יותר את מה שאנחנו יודעים כבר ממזמן: אופנוען שמזגזג על הכביש ומשפר באופן קבוע את מיקומו ביחס לרכבים הנמצאים סביבו – בטוח יותר, ורבים סיכוייו לשרוד על הכביש.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4389137,00.html

"מה שנראה לנהג כזגזוג מיותר ומהירות מופרזת, בעיני הרוכב הוא תמרון להתמקמות בטוחה יותר בנתיב, ושימוש נכון בתאוצה הטובה של אופנוע כדי לצאת ממצב פחות בטוח", קובע המחקר. "יש להניח שהסדרים מתוכננים, ממוסדים וחוקיים, יכולים לעשות את ההתנהגות הבלתי-פורמלית למקובלת על נהגי המכוניות, ועל-ידי כך גם לבטוחה יותר עבור כולם".

ועוד:

"במקום למתוח ביקורת על רוכבים ולהתרגז על התנהגותם, מציעים עורכי המחקר לבחון שינויים בהסדרים התנועה הקיימים, כך שתתאפשר רכיבה בשוליים ובנתיבי תחבורה ציבורית. הסדרים שכאלה, כך מעריך המחקר, גם יגבירו את הבטיחות של הרוכבים וגם יהפכו את התנהגותם לכזו המקובלת בקרב הנהגים. "האופנוען צריך לנצל לטובת בטיחותו את היתרונות היחסיים שלו ושל הכלי", מסכמים עורכי המחקר."

כבר הפסקתי לספור את מספר הפעמים בהן נתקלתי במקרים בהם רוכבי אופנוע היו מעורבים בתאונות או "כמעט" תאונות בגלל רכבים שחתכו את הנתיב שלהם, רכבים שהתפרצו להם לכביש, רכבים ש"לא ראו" ופשוט המשיכו בדרכם כאילו לא אירע דבר.

הפעם אני רוצה להשתמש בדוגמה שנתקלתי בה בפורום פולגז (פה), בה רוכב צילם את רכיבתו והעלה את התוצאה ליוטיוב:

(עריכה: הסרטון הוסר מסיבה כלשהי. השתמשו בצילומי המסך למטה)

כפי שאתם רואים, הבחור החביב נמצא בדרכו על כביש 20 (איילון) לכיוון דרום, והוא מתקרב במהירות שנראית כמהירות חוקית למדי לאזור ההתפצלות בין איילון דרום שממשיך לכיוון חולון ובת-ים (בשני הנתיבים השמאליים) לבין מה שהופך מיד להיות כביש 1 וממשיך לכיוון מחלף גנות, נתב"ג וירושלים (בשלושת הנתיבים הימניים).

המשך…

אני בסופו של דבר מאשים את כRובי…

הוא זה שנתן לי בזמנו נסיעת מבחן על ה- Super Duke 990 אחרי שברוב חוצפתי התעניינתי עד כמה אופנוע ערום שכזה יהיה מהנה מול אופנוע ספורט טהור.

אויש כמה גדולה היתה הטעות! זה כמו לנסות סם. ממכר.

את ה- Super Duke וגרסת ה- R קשה לתאר. הדבר היחיד שעולה בראש כשרוכבים עליו הוא "איפה שמתי את הצוואה" ו- "האם אני רוצה חלקת קבר בצל או בשמש" וגם "שיט שיט שיט שיט". ולמרות הכל בכל רכיבה אתה מוצא את עצמך עם חיוך ענק ומטופש על הפנים.

האופנוע, בוודאי בגירסת ה- R הקרבית, הוא אופנוע חוליגני לחלוטין בכל רמ"ח איבריו. אין דרך אחרת לתאר אותו. ויעיד על כך כל אחד שרכב עליו. אני זוכר שהדבר הראשון שאביעד אברהמי אמר כשירד עליו היה "פאק!".

אני מסכים.

זה לא סוג של streetfighter. זה לא נייקד רגיל.
זה אופנוע עם הפרעות קשב שלא מוכן לעשות שום דבר "נורמלי".
זה אופנוע שגורם לך לחייך רק מלחשוב על הרכיבה עליו.
זה אופנוע שאם יש לך חצי שעה פנויה בעבודה, אתה תצא בשקט בלי שאף אחד ירגיש, תעלה על האופנוע ותעשה איזה סיבובון.
זה אופנוע שפשוט ממכר.

המשך…

פעם היה לי T-Max. בחיי. רגע, חכו, זה לא נעצר פה. לא רק שהיה לי T-Max, אלא אפילו שניים.

שככה יהיה לי טוב.

אבל חכו, אני יכול להסביר. זה לא מה שאתם חושבים.

אתם מבינים, מתישהו בין תחילת 2000 לאמצע 2001 הייתי נוהג לרכוב לי להנאתי הרבה על Kawasaki ZX12R מרובה סמ"קים ומשפריץ כוחות סוס שעברו לכביש דרך צמיג עב-כרס במידה 200, בולע דלק כמו טנק מרכבה סימן 4, אבל נותן בגז לכל מה שזז באותה תקופה על כבישי הארץ. באותה תקופה חייתי חיים טובים (אם אפשר לקרוא להם כך), אבל אז הגיעה הפצצה. יותר מדוייק – הפיצוץ. בועת הדוט.קום בקעה לה בקול נפיחה עזה, וגם אני, בהיותי עוסק באותו תחום, נפגעתי כלכלית. הפתרון היצירתי של אשתי דאז (גרושתי להיום) היה "אז תיפטר מהאופנוע שלך" (הן מאוד יצירתיות הנשים האלה, במיוחד כשזה לא נוגע אליהן), ואני, בהיותי בעל המילה האחרונה בבית, הבעתי את מחאתי ע"י יבבות חרישיות. בלית ברירה מכרתי את התפלץ, כשהתנאי היחיד שהצלחתי להציב היה שאני "ארד" לדו-גלגלי אחר, זול יותר.

וכך היה. האופציה היחידה שיכולתי לחשוב עליה מבחינה מוטורית היתה רכישה של T-Max צהוב חדש, מהשנתון הראשון או השני שהגיע ארצה. הוא היה מדהים! הכלי הזה היה התגלמות החוליגניזם המוטורי האוטומטי באותה תקופה. אף קטנוע אחר לא היה מסוגל להתקרב אליו, שלא לדבר על להתיימר להציג ביצועים קרובים למה שהטימקס היה מסוגל לעשות. ה"אוטובוס הצהוב" (כך כיניתי אותו) היה אצלי במשך כשנתיים, שנתיים בהן הספקתי לעבור איתו שתי תאונות (שתיהן לא אירעו באשמתי, אם זה משנה למישהו), כשהאחרונה שבהן היתה קשה למדי עבורי. הקטנוע נפגע בצורה קשה בפלסטיקה, וכיוון שכך החלטתי לשפץ ולשפר אותו ולצבוע אותו בצבעי רפליקת מרלבורו של מקס ביאג'י.

(תודות לכרובי ובולשיט-דוט-קום, היום פולגז, על התמונה)

זמן מה לאחר מכן החלפתי אותו בטימקס חדש, מודל 2005 שחור, שהיה טוב יותר בהרבה תחומים – בעיקר בברקסים בעלי הדיסק הכפול מקדימה, וכן בקוקפיט מתוכנן מחדש ובמאפיינים נוספים. בתקופה ההיא צצו קטנועים נוספים, כמו למשל הסילברווינג של הונדה והבורגמן של סוזוקי וגם ג'ילרה עם ה- GP800, שניסו לגזור גם הם חלק מקטגוריית הגדל-נועים שהטימקס המציא, איפיין, ושלט בה ללא עוררין. יחד עם זאת, בתקופה זו נוצרה לטימקס גם תדמית אפלה יותר, של קטנוע המשמש את חיילי משפחות הפשע ושלל ערסים למיניהם. אני אמנם לא חוויתי על בשרי אף התעמרות מצד כוחות הביטחון, אבל התדמית עוצבה ונחרטה במוחו של הציבור.

מאז עברו הרבה סמ"קים על הכבישים, ואני עברתי לאופנועים אחרים, חזרתי לתפלצים הגדולים מרובי הנפח. אבל תמיד זכרתי לטובה את אותו "אוטובוס צהוב" משנת 2002, ואת אחיו השחור.

ואז נפלה לידי ההזדמנות לקחת את ה- T-Max 530, הדור הרביעי של מלך הקטנועים, לרכיבת מבחן ארוכה. שאני אוותר? עזבתי הכל ורצתי לסוכנות מטרו בת"א.

אם יש דבר אחד שמהנדסי ימאהה למדו הוא שסוס מנצח לא מחליפים, רק משפרים. וכך ממשיכה ימאהה  את המסורת שגרמה להם להוביל ללא עוררין, בטח בישראל, את הקטגוריה. תשכחו מנוחות, מפרקטיות, תשכחו מתאי איחסון מרובים או מתצרוכת דלק משופרת – ביצועים. רק ביצועים. שיסע מהר יותר, שיאיץ מהיר יותר, שיבלום טוב יותר, שיקח פניות טוב יותר. לא צריך שום דבר חוץ מזה.

אה. ועיצוב. שיהיה מעוצב למשעי.

ופה הם מצליחים, ושוב בגדול.

המשך…

בעולם האופנועים של העשור השני של המאה העשרים ואחת, תחום האדוונצ'ר-תיור הוא סגמנט חם שמושך אליו מדי שנה יותר ויותר רוכבים, רובם קורבנות של קטגוריית הספורט ההולכת ונכחדת. תחום זה משך ומושך יצרנים רבים, אבל בראש וראשונה את BMW שבמידה רבה נחשבת כממציאת הקטגוריה עם ה- BMW R1200GS, ה- KTM Adventure 990 הספרטני הקשוח ובעל אוריינטציית השטח המובהקת, ה- Yamaha Super Tenere 1200 הכבד ואנמי למדי, ה- Ducati Multistrada 1200 שהוא למעשה סופרבייק בשלדת אופנוע אדוונצ'ר וחסר יכולות שטח ראויות כמעט לחלוטין, וכן אופנועים נוספים שאינם נמכרים אצלנו כמו ה- Triumph Tiger Explorer 1200 וה- Moto Guzzi Stelvio 1200 8V (אולי, אולי בקרוב… 🙂 ).

הונדה לטשה עין זה מכבר לכיוון זה, והשנה אנו מקבלים בישראל לראשונה את ה- Honda VFR1200X Crosstourer המוגדר ע"י היצרנית כ"אופנוע אדוונצ'ר-ספורט-תיור".

האם הקרוסתורר אכן נותן תשובה ראוייה למלך הבלתי מעורער של עולם ההרפתקנות הדו-גלגלי? האם הונדה השכילו לקחת את הצדדים הטובים בקטגוריה ולשלב אותם עם המכלולים האיכותיים והאמינות המוכרת שלהם כדי לייצר בימר-קילר?

יצאתי לבדוק. במסגרת כתבה מצולמת שצילמתי עבור עיתון גלובס בה ביצענו מבחן השוואתי בין הקרוסתורר לבין הבימר, קיבלתי את האופנוע לרכיבת סוף שבוע ארוך, ולהלן רשמי מרכיבה זו.

ראש בראש: 2 מהאופנועים הטובים בעולם – גלובס

במבט ראשון – ההונדה הוא לא אופנוע קטן, ועם עם בסיס גלגלים של 1,595 מ"מ האופנוע לא קצר. עם עיצוב מעט שונה מהגישה שבה הלכו מהנדסי BMW, אבל יחד עם זאת, כמו בסופר טנרה של ימאהה, אלמנטים עיצוביים רבים נלקחו ישירות מהבימר. אלמנטים כמו חרטום הברווז הקלאסי (קטן יותר משל הבימר אבל עדיין שם), זרוע חד-צידית, זנב עם שלדת אלומיניום מעוצבת המותאמת לנשיאת סט מזוודות קומפלט, וכמובן סט מיגונים, פנסי ערפל, מחממי ידיים ועוד (הכל כמובן בתוספת תשלום, ועל כך ראו בהמשך).

מקדימה בחרטום, מעל למקור הברווז הקטן, קיימת יחידת תאורה קטנה יחסית בגודלה הפיזי, המותקנת בתוך פירינג שהולך וגדל לכיוון מיכל הדלק. בצידי המיכל ישנם אלמנטים מפלסטיק שחור שאמורים לעזור לרוכב לאחוז טוב יותר את המיכל עם ברכיו, וגם לספק הגנה מסויימת בעת נפילה, ומקדימה הותקן מיגון מאלומיניום הנראה לצערי שברירי ועדין מדי, לא יודע איך הוא יתמוך במשקלו של האופנוע בעת נפילה. אני מעדיף לא לבדוק…

מאחור, זרוע חד-צידית נאה למדי חופנת את המסב של הגלגל האחורי מצידו השמאלי (הפוך משל הבימר), בעוד שמצידו הימני קיים חישוק מעוצב אליו מחוברים השפיצים של הגלגל. גל ההינע של ההונדה, רכיב משותף לקרוסטורר ול- VFR1200F, אמור לספק לרוכבים אלפי קילומטרים רבים של רכיבה ללא צורך בתחזוקה.

4 צינורות הפליטה היוצאים מהמנוע מתחברים בגחון לצינור אחד המוביל לאגזוז שנמצא בצידו הימני של האופנוע (שוב, הפוך משל הבימר), והוא חסר כל חן לטעמי (אם כי בהשוואה לסופר טנרה מדובר ביצירת מופת… לא, זו לא מחמאה למהנדסי ימאהה…). לקרוסטורר אין יומרות שטח בכלל, למרות הפוזה הקרבית לכאורה. אבל אני מניח רק שבעליו המאושרים של אופנוע כזה שרק תעבור בראשו המחשבה לרכוב איתו בשבילים ימהר לרכוש תוספות הכוללות מיגון גחון ומיגוני מנוע וזאת כדי למנוע מכות בחלקו התחתון של האופנוע. המיגונים איתם מגיע האופנוע במקור בנויים מאלומיניום המרגיש קל ולא מאסיבי במגע, אני לא משוכנע שהם ימנעו נזק בעת נפילה רצינית על הצד.

המשך…

"תבוא, תבוא תרכב עליו, מה אכפת לך?" אני שומע את הקול מצידו השני של הטלפון "נו בחייאת מיצו, תעשה מערוף, אני אוסיף לך גם את הבלונדה ההיא ששמת עליה עין…"

"השתגעת?" אם זוגתי שתחייה רואה אותי עם בלונדה – עלי השלום. "טוב בסדר" אני מתרצה "אבל רק בגלל שזה אתה" אני מוסיף לו אחת בקטנה, שירגיש טוב.

האפריליה טואונו (כן, "טואונו" – רעם, באיטלקית, ולא "טואנו") עומד מולי על המדרכה מול סוכנות אבניר בדרום ת"א. האסוציאציה הויזואלית מכה בי באופן מיידי: זוכרים את באמבל-בי מהטראנספורמרז? זה הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הטואונו. העיצוב האיטלקי המוקפד כולל אלמנטים של דבור – שחור עם צהוב בוהק, כשהמעצבים לא שוכחים להציב את דגל איטליה בנקודה אסטרטגית על המסיכה. כרגיל באופנועי הדור הנוכחי, אגזוז חד-צידי א-סימטרי מקוצר (ודי מכוער לטעמי) בצד ימין, זרוע אחורית בנוייה לתלפיות מאלומיניום שהושאר בצבעו המקורי והכסוף, וגם שלדת העריסה הכפולה כסופה בוהקת. לא, הוא לא יהפוך לקאמרו צהובה בקליק של כפתור, אבל הוא בהחלט נשלט ע"י כפתורים. יש אופנועים יפים ממנו, אבל אי אפשר להתעלם מהכלי בין אם בעת שעומדים איתו ברמזור, ובין אם כשעוצרים לתדלוק בתחנת דלק נידחת בשולי הארץ.

סליחה. זו לא התמונה שהתכוונתי להעלות.

כאמור האופנוע מעוצב למשעי כמו שרק האיטלקים יכולים להבין, וכמו שהם עושים. כל פרט ופרט מבית היוצר של איזה וולנטינו או רוברטו, המסיכה, מיכל הדלק עם הסמל המפואר של היצרן, המושב האיכותי למגע ולישיבה, הזנב עם ידיות המורכב/ת המובנות בצורה אינטרגאלית, הזרוע האחורית, הכל. איכות ההרכבה מורגשת מאוד, אבל חייבים לתת גם "נ" אחד: הפנס הקדמי היה מלא סימנים של התעבות קודמת מה שגרם להתעכרות העדשה. לא ברור למה זה קורה באופנוע עם פחות מ- 6000 ק"מ על השעון.

פתיחת הסוויץ' מניבה שלל זמזומים אלקטרוניים ורחשים מקרבי המכונה. לרגע אני מדמיין כיצד הוא באמת ממיר את עצמו לאיזה רובוט בגובה 2 מטר (תגידו, אלה מכם שלא נרדמו בסרט הטראנספורמז, שמתם לב לחוסר האמינות במימדים של הרובוטים? ברגע אחד הם רכב פרטי קטן, ודקה לאחר מכן הם הופכים לרובוט בגובה 10 מטר? מילא, רק שבסצינה אחרת הם משנים את קנה המידה שוב ושוב ושוב. פתאטי… סליחה. סטיתי מהנושא…). אבל אתם חייבים להודות – המסיכה הזו באמת מזכירה רובוטריק…

הטואונו, שמוגדר בעצם כסטריט-פייטר ספורטיבי, מבוסס על הפלטפורמה המוצלחת מבחינתה של אפריליה – ה- RSV4 (עליו כתבתי במאמר הבא). הם חולקים את אותו מנוע בנפח 999.6 סמ"ק, אבל כמו בלא מעט אופנועים אחרים שעברו את המעבר מסופר-ספורט לערום/חוליגן/תן לי בגז/קרע אותי, גם המנוע של הטואונו עבר כוונונים שונים המורידים את ההספק שלו בכ- 10 כ"ס ומעמידים אותו על 162 כ"ס שמתקבלים ב- 11,000 סל"ד, אבל הופכים אותו ליותר נשלט ברחובות ובכבישים ציבוריים. גם המומנט שונה, והוא עומד על 11.2 ב- 9,000 סל"ד. שיא המומנט מתחיל להיות מורגש לקראת 7,000 סל"ד, והעובדה שהאדום מגיע רק לקראת 12,000 אומרת שלמנוע יש טווח אפקטיבי גדול יחסית. אל תבינו אותי לא נכון – גם בסל"ד נמוך יותר האופנוע לא מרגיש אנמי, אבל החייתיות האופיינית מתחילה רק שם. אגב, בתוך קרבי התפריט האלקטרוני ניתן גם לקבוע את רף ההתראה בפני חריגה מהסל"ד, כשאצלי הוא היה קבוע על 10,500. כל הכוח הזה נשלט באמצעות מערכת אלקטרונית ממוחשבת מתוחכמת. נגיע לזה עוד מעט.

המשך…

נקדים את המאוחר: מאמר זה אינו ליפי נפש ומחבקי עצים, ואם אי פעם בעברכם או בהווה שלכם הייתם קשורים בצורה זו או אחרת לעמותת אור ירוק – אנא המשיכו למאמר הבא.

"אז איך עושה סוס?" שאלתי את כפיר לוין בשיחת הטלפון שקיימנו. "תבוא, תראה, ואני מבטיח לך שתצא עם חיוך" הוא אומר.

קורס ווילי? בשביל מה אני צריך לעבור קורס לווילי? בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה לא הייתי כושי (סליחה, אפריקאי-אמריקני…) מהארלם עם איזה RRR + לחץ אוויר של 5 PSI בצמיג האחורי, גלגל שיניים של 500 שיניים, ויותר ידיות אחיזה ומגיני התרסקות מאשר יש על נגמ"ש זלדה מצבא דרום לבנון זצ"ל… "תן לי סיבה אחת טובה", אמרתי לכפיר.

כפיר מתחיל להסביר לי. "עזוב, תכלס, אני אלמד להחליף הילוכים בעמידה?" אני מקשה. "יהיה לי בולבול כמו של הכושים ההם?"

"אההממ…" אני שומע את כפיר מתלבט מה לענות לי בצד השני.

אז באתי. מה יש לי להפסיד?

הקורס מתרחש על קטע כביש הסגור לתנועה של כלי רכב שנמצא במרחק נוח מאזור המרכז. המשתתפים בקורס עוברים סינון ידני וקפדני ע"י כפיר עוד בשלב השיחות הטלפוניות, כשכפיר מקפיד להסביר להם על מהות הקורס, ובעיקר דואג להדגיש שלא הווילי הוא העיקר. כן, יש גם כאלה שיסיימו את ההדרכה מבלי להצליח להרים את הגלגל אל על.

יש לציין, אם עוד לא הבנתם את זה עד עכשיו, שווילי הוא פעולה שלא כדאי לבצע אותה על כביש ציבורי (שלא לומר "אסור"), ובטח שבטח לא בלי ציוד מגן ראוי. תשכחו מכל מה שאתם מכירים מהסירטונים ביוטיוב, שם יש לנו עסק עם קופי כידון שעושים את זה מגיל אפס, בערך, ועל אופנועים מותאמים אישית לפעלולים. ועדיין, מי שיחפש סירטונים המראים תאונות והתרסקויות ימצא אותם ללא כל קושי.

המשך…

מאמר זה נכתב בעקבות פוסט שעלה בפורום האופנועים בתפוז.

אז מהי מהירות שיוט? מתי יודע הרוכב שהוא נמצא במהירות הזו? האם היא שונה בין אופנועים מסוגים שונים?

אנסה לענות.

מהירות שיוט היא המהירות בה אלמנטים שונים באופנוע וברוכב חיים בנוחות זה עם זה. כדי להיות יותר ספציפי:

המנוע של האופנוע לא מתאמץ יותר מדי. הוא אינו נמצא בסל"ד גבוה מדי עבורו, אבל גם לא בסל"ד נמוך מדי עבורו. המומנט אולי לא נמצא בשיאו אבל הוא בהחלט במקום נוח שבו פתיחת גז תאפשר האצה, ואם אפשר אז גם בלי הורדת הילוך, אם כי זה בהחלט תלוי בסוג המנוע והאופנוע, ובסוג ההאצה שאותה רוצים להשיג. לדוגמה, אופנוע ספורטב ליטר עם מנוע 4 צילינדרים בשורה יכול לחיות בנעימות רבה בטווח של כ- 6000 סל"ד, אבל הוא יכול להתמודד ללא כל קושי עם תנועה לאורך זמן גם ב- 4000 סל"ד וגם ב- 7000 סל"ד. מצד שני, אופנוע וי-טווין גדל נפח עשוי למצוא עצמו דווקא ב- 5000 סל"ד באותו אזור של נוחות, ומכיוון ששיא ההספק מגיע  לקראת הקו האדום שנמצא הרבה יותר נמוך מאשר באופנוע ליטר מרובע צילינדרים, יהיה רצוי שנשמור את המנוע דווקא באזור ההוא ולא נעלה יותר מדי כשמדובר במהירות שיוט.

המשך…