הגיע הזמן לאופנוע חדש. מה דעתכם?

אחרי תקופה לא קצרה שבה לא היה בבעלותי אופנוע (מסיבות הקשורות לעבודה, ארחיב על כך אולי בהמשך), הגיע הזמן שבו גבר צריך לומר "די", ולהוריד רגלו ארצה בנחישות. לא יותר התניידות בפחית (כלומר כן, מספר ימים בשבוע), אלא חזרה לרכיבה פעילה וקבועה על האופנוע הבא שלי.

כשאני מסתכל על ההיסטוריה המוטורית של האופנועים שהיו בבעלותי (בניגוד לכלל האופנועים עליהם רכבתי, שם הרשימה הרבה יותר ארוכה), אני מזהה מגמה ברורה אחת:

האופנוע שלי צריך להיות מרובה סמ"קים, חזק מאוד, וייחודי מאוד.

מעשית, מאז שעליתי בנפח מתישהו בסוף שנות ה- 90 של המאה הקודמת והתקדמתי מ- ZZR600 ל- ZZR1100 ומשם ל- ZX12R לא ירדתי מאופנועי הליטר פלוס. אחרי תקופה של כמה שנים בקוואסאקי עברתי לשנה וחצי ל-במוו עם ה- K1200R המדהים אותו כיניתי "קרמבו" (על שם הצבע הכפול שלו, ומשחק מילים הקשור לאותיות המרכיבות את שם הדגם).

ה- K היה ניסיון לצנן מעט את קצב הרכיבה שלי. בפועל לא רכבתי לאט יותר, פשוט גרמתי למאמץ מוגבר של שרירי הצוואר שלי ותו לא. לכן כעבור כשנה וחצי וכ- 40,000 ק"מ החלטתי שעל מנת להוריד עוד יותר את קצב הרכיבה אני צריך לעבור לאופנוע דו"שי גדול. אז רכשתי KTM Adventure 990. שיחקתי קצת בשטח, ואפילו הצטרפתי לכמה טיולי KTM שהרעידו לי את הביצים אבל עמדתי (תרתי משמע, על הרגליות) בגבורה באתגר. מצד שני, רמת האדרנלין שהאופנוע סיפק היתה חסרה לי לעומת הכלים שמהם הגעתי, ולכן עברתי משם למפלצת אחרת – KTM Super Duke 990. הכלי נתן את כל מה שאפשר היה לצפות מחוליגן אגרסיבי וקצרצר, מנוע מטורף, בלמים מדהימים, סאונד, היגוי, הכל. אלא מה, מרוב שהיה אגרסיבי כך היה קשה לרכוב עליו במהלך היומיום, ולהגיע כך ללקוחות עם תיק גב המכיל לפטופ היה מתכון בטוח לשלילת רישיון.

ולכן מכרתי אותו ועברתי הלאה למכונה מופלאה אחרת, הוא ה- Suzuki Hayabusa, שם מצאתי את המנוחה והנחלה בדמותו של מנוע מ-ד-ה-י-ם וסופר גמיש, מכונה המאפשרת ביצועים מאוד אגרסיביים מצד אחד, ומצד שני גם מאפשרת קיצור טווחים לצפון ולדרום ללא העמסה על שרירי הצוואר או מאמץ פיזי כלשהו וזאת בזכות אווירודינאמיקה יעילה במיוחד. ההיאבוסה הכתום-שחור הראשון שלי, הוא "אבו-מוסה" (שוב, משחק מילים) היה ממודל 2008, אבל אחרי כשנה וחצי ולמעלה מ- 40,000 ק"מ החלטתי שהכי טוב יהיה להחליף אותו ב… היאבוסה חדש, מודל 2010… וכן נולד "אבו-מוסא 2" הכחלחל. למה ביצעתי את ההחלפה? לא שואלים שאלות כאלה. מאותה סיבה שאישה צריכה נעליים נוספות על 100 הזוגות שכבר יש לה. תשתקו ותמשיכו לקרוא.

ואז הגיע מהפך. מצאתי את עצמי רוכב במספר מסלולי מירוץ בחו"ל על אופנועים מטורפים, וכתוצאה מרמת האדרנלין הגבוהה אליה הגעתי במהלך אותה תקופה החלטתי שזהו, הגיע הזמן לרדת מאופנועי הספורט-ליטר ומעלה, ורכשתי (שוב) KTM Adventure 990 R חדש. דגם ה- R, בניגוד לאדוונצ'ר הקודם שהיה לי, היה הרבה יותר חזק, הרבה יותר אגרסיבי, הרבה יותר גבוה, והרבה יותר מוטרף, בדיוק כמו שאני אוהב. אלא מה, אחרי שנה עם האדוונצ'ר החדש הרגשתי שוב את המחסור באותה בעיטה מדהימה בתחת שאפשר לקבל רק ממנועי 4 בשורה, ולאחר בחינת האפשרויות העומדות בפני באותה תקופה חזרתי שוב להיאבוסה, הפעם מודל 2012, אדום/בורדו מדהים.

ואז הגיעה שנת 2013 ומצאתי את עצמי מוכר את "אבו-מוסא 3" במחשבה שאוטוטו יהיה לי אופנוע חדש, אבל כאמור שינויים בעבודה גרמו לי לכך שהמחליף שלו כלל לא נרכש.

מה שמביא אותי להווה. מרץ 2014, ואני מתעתד לרכוש אופנוע חדש.

מה על הפרק? ובכן כמו שכבר הבנתם, הכלי צריך להיות מיוחד. עם כל הכבוד לבעלי ה- R1 והג'יקסרים למיניהם, אני מחפש משהו שונה, ייחודי, חזק מאוד, נוח, אמין ובמחיר "הגיוני". אה, שכחתי לומר, הוא גם צריך להיות חדש, מה לעשות שאני לא קונה משומש…

לקטגוריית האדוונצ'רים יש מספר מתמודדים – Honda Crosstourer הידני או האוטומטי, ה- BMW R1200GS החדש, ה- Ducati Multistrada 1200S, ה- Moto Guzzi Stelvio וה- KTM Adventure 1190 R. רכבתי על כולם. אם נתעלם לרגע מעניין המחיר הגבוה משמעותית של המולטיסטרדה – זהו האופנוע שעליו הייתי רוצה לרכוב בקטגוריה הזו ללא ספק בהמה מטורפת, סופרבייק בתחפושת, נותן בראש פחות או יותר לכל מה שזז, מנוע מפגר לגמרי, מתלים מתכווננים, ברקסים שרק דוקאטי יודעים לעשות, ועל כל זה מנצחת מערכת בקרת אחיזה הכי טובה שאני מכיר בכל הקטגוריה ובכלל! זה לא שהאחרים לא טובים במה שהם עושים, חלילה. אבל המולטיסטרדה "עושה לי עיניים" ומדגדג לי את הקופיקו כבר שנתיים…

ועכשיו נדבר על המחיר. או שלא. אין שום סיכוי מציאותי שאני אוכל להצדיק הוצאה שכזו, לצערי לא השנה.

נעבור הלאה לאופנועי הנייקד. גם כאן יש מספר מתמודדים – ה- Aprilia Tuono, ה- Kawasaki Z1000 והמתמודד החדש והמרתק – BMW S1000R. אמנם יש גם מתמודדים נוספים גם אצל הונדה, גם אצל דוקאטי וגם אצל מ.וו אוגוסטה, אבל אני מוריד אותם מהרשימה בשלב הזה, הם לא מספיק אטרקטיביים בשבילי. אסור לשכוח גם את המכונה המטורפת ביותר שאנחנו צפויים לראות בשנה הקרובה – ה- KTM Super Duke 1290, אבל לצערי זו עדיין לא אופציה ריאלית בשבילי כרגע (אילו היתה, היא היתה בהחלט נמצאת בראש הרשימה). בהתחשב במחיר המפתיע לטובה של ה- S1000R, זהו האופנוע שעליו הייתי רוצה לרכוב בקטגוריה הזו. מצוייד במיטב האלקטרוניקה שאפשר, מערכת שיכוך היגוי אקטיבית, מראה אגרסיבי (אם כי פחות ממה שהייתי מצפה), כוח מדהים ומומנט מפגר – כל אלה נשלטים כאמור ע"י מערכות אלקטרוניות שאפשר רק לחלום עליהן.

אז למה לא? לא אמרתי לא. אבל בואו נמשיך.

נמשיך לאופנועי הספורט ליטר – כאן יש לנו מספר מתמודדים צפויים, אבל מכולם נותרים לי רק כמה ברשימה: Honda CBR1000R, Kawasaki ZX10R, או Aprilia RSV4, או Yamaha R1 (הדוקאטי נפסל בגלל חוסר פרקטיות ומחיר אסטרונומי, לא שהאפריליה כן פרקטי…). אחרי שרכבתי על כולם (אמנם על הסיביאר הנוכחי לא, אבל הקודם היה מדהים, לא פחות מכך), ה- ZX10 הוא האופנוע שהייתי רוצה לרכוב עליו בקטגוריה הזו. היפני הכי אגרסיבי שיש, מנוע נפלא, חזק כשד ויחד עם זאת גם נוח לרכיבה יומיומית (עד כמה שאפשר להרגיש בנוח על אופנוע שכזה), מערכת בקרת אחיזה לא רעה וברקסים חזקים.

נעבור לאופנועי הספורט ליטר פלוס. מספר המתמודדים פה הוא לא קטן, אבל אחרי סינון מיידי של רוב הכלים בקטגוריה שלא מחדשים דבר ולא מרגשים אותי, אנחנו נשארים עם Kawasaki ZX14, עם BMW K1300S, וכמובן עם Suzuki Hayabusa (הפעם עם מערכת בלימה חדשה של Brembo ועם ABS). למרות שלא רכבתי על ה- K מהשנתון האחרון המחיר שלו בשמיים ולכן הוא נפסל מיידית. ה- ZX אמנם חזק מאוד, אבל אני לא ממש מתחבר לצורה שלו, מה שכמובן משאיר לי את המועמד המפתיע של השנה (ממש… אחרי 3 כאלה הפתעה זה לא) – היאבוסה מודל 2014, וזהו האופנוע שעליו הייתי רוצה לרכוב בקטגוריה הזו. הייתי מפרט אבל אין צורך. מדובר בתפלץ שהפך לקלאסי בשניה שהוא יצא לשוק, ואם יש אופנוע אחד שאני רוצה לשמור אצלי כאספנות זה יהיה זה. אחרון המוהיקנים, ללא בקרות אחיזה, מה שאתה עושה ביד ימין מגיע היישר לגלגל. אופנוע של גברים, צריך לדעת לרכוב עליו.

כמו שאתם רואים, יש לנו כאן 4 קטגוריות שונות לחלוטין זו מזו. ההבדלים מתגלמים גם בעלות של האופנועים, אבל לא רק, אלא מעצם מהות הרכיבה עליהם. בעוד שבקטגוריה אחת אתה מרגיש מלך העולם, יושב גבוה, רץ על ההרים ועל הגבעות, גומא שבילים ודרכי כורכר, ומרגיש לפחות כמו איוון מקגרגור או צ'ארלי בורמן. בקטגוריה אחרת אתה עולה על מכונת מלחמה מוטרפת, פול-גז ופול-ברקס לאורך כל הנסיעה, נלחם ברוחות ובשדים, מפרק כל מה שזז סביבך. בקטגוריה השלישית אתה מרגיש על מסלול אבל בעצם רוכב על כביש ציבורי (ולכן היא הכי פחות קורצת לי), ואילו בקטגוריה הרביעית אתה מקצר טווחים בנוחות של מטוס סילון פרטי, מסיט בנגיעה מיקרוסוקופית את המצערת והופה אתה מוצא את עצמך בקוקפיט של מטוס קרב.

קשה.

עכשיו נותר לנו רק להחליט. מה אתם אומרים?