היום עברו שנתיים מהשחרור שלי מבית החולים, וזה הזמן לפרסם מבחן רכיבה מעט שונה. לא לאופנוע, אלא לי. למיצו.
העשירי בפברואר 2017 הוא יום שנחרט אצלי בזיכרון להרבה זמן. זה היום שבו כמעט הפסקתי להיות.
יום שישי, אחרי טיול קצר ונחמד לאזור הרי ירושלים. אני, ביחד עם כמה חברים, רוכב בכביש היורד ממערת הנטיפים לכיוון בית שמש. גלגל קדמי עולה על כתם סולר שנמרח על הכביש לאורך עשרות מטרים, הכידון מאבד כיוון, ואני מבין שזהו. אני נוטש את האופנוע באופן יזום, וזהו, יש לי שחור בעיניים.
בניגוד לקלישאות הנפוצות, לא עברו לי תמונות של החיים שלי עוברות מול העיניים. לא היה לזה זמן. אמרתי "פאק" בקול רם, וזהו. את הבום החזק אני מרגיש בגוף שלי עד היום. בום כזה, עוצמתי, שמזעזע את כל הגוף, כזה שאי אפשר לשכוח.
לפעמים, כשאני מתעורר בקפיצה בלילה זה מהבום.

אני פותח עיניים, רואה שמיים דרך פתח קסדה. אין לי תחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון, אני לא מסוגל להזיז אותן. אני מבין שאני בבעיה. הנשימה הופכת להיות קשה מרגע לרגע, אני הולך ונעלם. אגב, אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל כן, אני יחף. לאן עפו 2 מגפי הרכיבה שנעלתי? הנה, הן זרוקות על הכביש בתמונה מעל.
שריפה גדולה, עשן, "אל תגעו לו בקסדה!", "בואו נזיז אותו כי האש קרובה!". חברים שמונעים ממתנדבים להוריד לי את הקסדה ובכך כנראה הצילו לי את הרגליים. אוף.

אמבולנס, "איך קוראים לך?", פתיחת וריד מרכזי באזור החזה, ופה אני דועך. חושך.

גם אחרי שהחזירו אותי, זה היה ממש על הקצה. ביליתי כמעט שבועיים בטיפול נמרץ, עברתי 3 ניתוחים, שכבתי חודש במיטה ללא יכולת להזיז את הרגליים, שבועות של כאב, צעיף משי שמתלפף סביב צווארי דרך ערפילי נרקוטיקה שלעולם לא מספיקים וכאבים שלעולם לא מפסיקים. אבל כשאני עוצם עיניים אני רואה לנגד עיני כאב אחר, של אלה שאני יקר להם. המוני אנשים באים לבקר, ממש נון סטופ, עד כדי כך שהיה צריך לנהל רשימה. וזה מחזיק אותי למעלה.
המשך…