אין לה משמעות כיוון שמעולם לא היתה פעילה, אלא הוצבה כדחליל ללא חיבורים לחשמל או סלילת לולאות בכביש. ההסרה בוצעה עקב עבודות העתקת הכביש המתבצעות במקום. בכל מקרה, טוב לדעת.
תודה ל- Ig1992 על המידע.
המפה הדינאמית ורשימת המיקומים עודכנו בהתאם:
טוב נו אין ברירה
קניתי ערימת אזיקונים, הצטיידתי באיזולירבנד, שמתי סמרטוט לספיגת השמן ברצפה – ויצאתי לדרך חדשה.
כן.
אחרי שבמשך שנים טענתי ש"בחיים שלי לא אקנה רכב איטלקי או צרפתי, לא אם תהיה לי ברירה", עשיתי את הצעד המתבקש היחיד האפשרי, וקניתי איטלקי.
לא סתם איטלקי, אלא דוקאטי.
להגנתי יאמר שקודם כל כבר הכנתי לעצמי אליבי לא רע סטייל "גם תוצרת איטלקית של היום היא לא מה שהיתה לפני 10-15 שנה" (מה שכמובן הוא נכון באופן אבסולוטי), וגם תובנה פנימית אחת שלקח לה בערך 4 שנים להבשיל לכדי החלטה חד משמעית שזה מה שאני רוצה.
הכל החל כשרכבתי על הדוקאטי מולטיסטרדה אי שם בחורף 2011. כבר אז הסתננו שמועות לאוזני על כך שמדובר באחד מהאופנועים המדהימים ביותר לרכיבה, וזאת משלל סיבות. אחרי רכיבת מבחן שכללה נסיעה בגשם שוטף במשך זמן רב, וכן הרפתקאה אחת הזוייה שלי עם האופנוע, בירידה הררית, עם דרדרת, מהכרמל מטה לכיוון מישור החוף.
ועכשיו הוא טוב יותר, הרבה יותר. מנוע חדש המתהדר במערכת ה- DVT שמשדרגת את המנוע הטוב גם ככה של המודל הקודם והופכת אותו לא רק ליותר חזק ב- 10 כ"ס (160 בסה"כ), אלא גם מגיב טוב יותר וחזק יותר בסל"ד נמוך. אם באופנוע המבחן של הדגם הקודם הצלחתי לא פעם להשפיל עדר של אופנועי סופר ספורט בכבישי הצפון, עכשיו הוא פשוט טוב יותר. מערכת בקרת האחיזה (DTC) מספקת 8 מצבי התערבות ואופצייה לביטול, מערכת בקרת הווילי (DWC) דואגת שהגלגל הקדמי לא יתרומם יותר מ- X ס"מ מהארץ בכל מצב וגם היא עם 8 מצבים ואופצייה לביטול.
מערכת ה- ABS שודרגה משמעותית וכעת כוללת את ה- Cornering ABS שמתחשב במצב ההטייה של האופנוע, המשקל שלו, העומס שמופעל עליו, ורמת האחיזה של הכביש, ובולמת בהתאם בבלימה משולבת של קדמי ואחורי (ניתנת לביטול ושינוי, 3 מצבים). לא מספיק. מערכת ה- DSS, או Ducati Skyhook Suspension שולטת בבולמים עם 2 הגדרות לכל אחד מהם, פלוס אופציה לקביעת Pre-load לאחורי, כשכל זה מתכוונן דינאמית וחשמלית תוך כדי רכיבה.
כל זה ניתן לשינוי בקלות ע"י שימוש באחד מארבעת מצבי הרכיבה – ספורט, טורינג, אורבן ואנדורו – כשכל אחד מהם מגיע מובנה עם סט הגדרות הקובע את כל אחד מהפרמטרים הללו ומשנה את האופנוע ממצב אחד למצב אחר, תוך כדי רכיבה. ניתן לשנות את כל אחד מהפרמטרים, או להסתפק במה שהיצרן חדש שהוא הסט-אפ הכי טוב לכל מצב.
יש עוד. זה לא נגמר. קרוז קונטרול, מצערת Fly by wire, חיבור הסמארטפון לאופנוע לשם טיפול בשיחות נכנסות ושמיעת מוזיקה, סט מזוודות, לוח שעונים המתנהג כמו צג של סמארטפון (ומשתנה בין מצב רכיבה אחד לשני), תאורת לד הפונה ביחד עם האופנוע בעת ההטייה ומאירה את הסיבוב, וצמיגי פירלי סקורפיון טרייל 2 ברוחב 190 מאחור, עם עמידות טובה יותר מאשר אלה בדגם הקודם.
סופרבייק בתחפושת של אדוונצ'ר. לא סתם במוו נתפסו עם המכנסיים למטה בעניין הזה ותקפו את דוקאטי ראש בראש עם ה- S1000XR המסקרן.
כתבתי בפוסט שלי ב- 2011: "במקרה של המולטיסטראדה המסקנה שלי, אחרי כ- 500 ק"מ של רכיבה כמעט רצופה, שנכון לרכב כתיבת שורות אלה ובהתייחס לכל האופנועים עליהם רכבתי מימי, שהוא האופנוע שמספק את חווית הרכיבה הטובה ביותר שזכיתי לחוות." אני עומד לגמרי מאחורי המשפט הזה.
מדהים.
עכשיו רק לגמור הרצה.
בא לי ווספה
איטליה של ימי תום מלחמת העולם השניה היתה מדינה שליקקה את פצעי המלחמה (אם כי עבורה היא נגמרה מעט מוקדם יותר מאשר לבעלת בריתה – גרמניה) ובנתה את עריה החרבות ואת תשתית הייצור התעשייתי שלה שהושמדו במהלך הפצצות בעלות הברית. באותה תקופה, כך מספרים לנו, כבישי המדינה היו גם הם הרוסים למדי, וחברת פיאג'יו, שעסקה במקור בייצור לתעשיית התעופה האיטלקית, ראתה בייצור קטנוע זול וקל לייצור כאמצעי לאפשר תחבורה זולה ופשוטה לאזרחי המדינה.
לאחר מספר ניסיונות עם דגמים אחרים שלא מצאו חן בעיני מנהל החברה, אנריקו פיאג'יו, גוייס למשימה מהנדס תעופה בשם קוראדינו ד'אסקניו. המבנה הפונקציונאלי של הווספה שהזכיר למנהל החברה צרעה הפך להיות גם השם של הקטנוע: Vespa, או צרעה באיטלקית. פטנט הוגש באפריל 1946, הדגמים הראשונים יצאו מפס הייצור מעט לאחר מכן, והקטנוע הוצג לקהל בתערוכת מילאנו של אותה שנה.
סממני העיצוב החיצוני שלה היו שונים מהמקובל באופנועים פשוטים של אותה תקופה: מבנה גוף עשוי מתכת המסתיר מצידו האחד את המנוע ואת כל השמן והלכלוך שהיו אופייניים לאופנועים של אותה תקופה, ומצידו השני גלגל רזרבי שימושי, מערכת הנעה המחברת ישירות בין המנוע לציר הגלגל האחורי, משטח רגליים שעליו ניתן להניח סלי קניות, מגן רוח לאזור הרגליים שהפך את הרכיבה לנוחה יותר גם בגשם, ופתח תדלוק מתחת למושב על מנת לחסוך במנעול נוסף. הפונקציונאליות של הקטנוע, מחירו העממי (והעובדה שהוא נמכר בתשלומים) תרמה רבות להצלחתו, כשבמהלך 4 השנים הראשונות לייצור הצליחו המכירות להכפיל את עצמן פי 4 בכל שנה, עד ל- 60,000 בשנת 1950.
לווספה היו מועדוני מעריצים כבר מהשנים הראשונות, אבל מה שגרם לזינוק משמעותי במכירות ובדרך שבה תפס הציבור את המותג כמשהו שהוא מעבר לכלי תחבורה יומיומי וזול – היה החשיפה האדירה שקיבלה הווספה כתוצאה מהחיבור שלה עם מספר רב של שחקנים ושחקניות קולנוע נערצים באותה תקופה: גרגורי פק שהרכיב את אודרי הפבורן ברחובות רומא במהלך הסרט "חופשה ברומא", מרלון ברנדו, דין מרטין, צארלטון הסטון ועוד. מכירות המותג שבנתיים החלו ליצרו גם במדינות נוספות רק הלכו וגדלו עד כדי 10 מיליון יחידות עד לאמצע שנות השמונים.
לאורך השנים שמר המבנה הייחודי של הווספה על צורתו – בגדול. אבל הקדמה לא פסחה על הווספה, וכך מצאו הדגמים השונים את עצמם עוברים שינויים רבים: גוף המתכת של הווספות המקוריות הוחלף לגוף פלסטיק, המנוע הדו-פעימתי הפשוט והזול שהצריך תידלוק עם תערובת שמן הוחלף במנוע מודרני בן 4 פעימות בעל נפחים שונים בהתאם לדגמים השונים, מערכת הבלימה הפרימיטיבית הוחלפה במערכת מבוססת על דיסקים, הבולם הקדמי הייחודי הוחלף במזלג כמו בכל הקטנועים/אופנועים של ימינו, הגלגל הרזרבי הושל, ומערכת ההילוכים הייחודית שתופעלה ביד הוחלפה בווריאטור מודרני.
בישראל, חברת עופר אבניר מייבאת את הווספה מזה עשרות שנים, ובמהלכן ידעו מכירות המותג עליות וירידות בהתאם לאיכותן של הווספות לאורך השנים. בעוד שהווספה המיתולוגית היתה מוכרת ככלי הבלעדי של השליחים ברחבי גוש דן בימיה הראשונים, ככל שעברו השנים הפך המותג מכלי עבודה עממי וזול לכלי תחבורה מעוצב, צעיר באופיו וממותג כמוצר נחשק המסמל חופש, נעורים, עיצוב ודימיון.
במסגרת רוח זו קיימה חברת עופר אבניר אירוע מעוצב למשעי בשם Do you Vespa. קרוב ל- 200 מוזמנים – לקוחות המותג ובכירים במגזר העסקי – הגיעו לחגיגת פתיחת האביב שהתקיימו במנדרין לופט בת"א. לאחר קבלת פנים חגיגית הכוללת כיבוד ושתייה כיד המלך התכנסו המוזמנים לשמוע את קובי גילון, סמנכ"ל קבוצת עופר אבניר, שהכריז כי זהו האירוע הראשון מבין שורה של אירועים שצפויים להתקיים ללקוחות וספה במהלך השנה הקרובה, בהם יינתנו הרצאות מקצועיות, ימכרו אביזרי במחירים מיוחדים ועוד. בין האורחים שהגיעו אפשר היה לראות את כריסטינה קפוטו, הנספחת האיטלקית, את אורי עיני מנכ"ל משותף באדלר חומסקי וכן את צביקה הדר, כולם רוכבים על ווספה.
תמונות: רונן טופלברג
על הקשר בין הכבישים האדומים למיקומי מצלמות המהירות
במילה אחת?
אין.
זו לא פעם ראשונה שתשמעו את זה ממני. המצלמות כלל אינן מוצבות במקומות הראויים, אלא בקטעי כביש ישרים בהם אין למצלמות כל אפקטיביות, אלא לשם גביית כספים מן הציבור. אין מצלמות בערים באזור בתי ספר או גני ילדים, אין מצלמות בכבישים אדומים – לדוגמה – כביש 66, כביש 31, כביש 90 (בקטעו הדרומי) וגם לא על כביש 554).
אגב, אלה רק חלק מהכבישים האדומים בישראל, חסרים לרשימה עוד לא מעט כבישים בהם נהרגו עשרות אנשים בעשור האחרון. המשותף לכולם? אין בהם אפילו לא מצלמת מהירות אחת לרפואה.
המשטרה טוענת שמהירות היא שורש כל הרע בכבישים. והיא לא רק מדברת, היא גם עושה. היא מקצה מאות מיליוני שקלים כדי להקים מערך מצלמות מהירות, בעוד שתקציב רכישת ניידות חדשות ותקציב לתקני שוטרי תנועה רק הולך ומצטמק – וגם במעט שיש לא עושים שימוש. בכך היא מטילה את כל יהבה על אכיפת המהירות באמצעות מערך המצלמות, בעוד שאת שאר מאות העבירות שכולנו רואים מדי יום לנגד עינינו אין כלל אוכפים.
גם אם נניח שהמהירות היא באמת הגורם המשמעותי ביותר לתאונות דרכים, גם אם נסכים לרגע עם המשטרה. אם כן, תענו לי בבקשה על שאלה אחת: מדוע דווקא הכבישים האדומים ביותר במדינה לא מטופלים ברמת מצלמות המהירות?
רוצים עוד? תתחילו לקרוא:
על הקשר בין הצמתים הכי מסוכנים בישראל לבין מיקומי מצלמות המהירות
מצלמות המהירות – כישלון מהדהד, ועוד היד נטוייה
אגף התנועה של משטרת ישראל: רוצים להציל חיים? הנה, קחו רעיון
מחקר חדש של אור ירוק קובע כי מיקומי מצלמות המהירות מוטעה
אין שום קשר בין מחלבת הכספים הנקראת "פרוייקט א-3" לבין הכבישים המסוכנים ביותר בישראל.
מצלמה חדשה בתל עדשים על כביש 60
זו המצלמה השניה לגל ההתקנות הנוכחי ברבעון השלישי של שנת 2015, והיא הותקנה על כביש 60, לכיוון דרום, בצומת עם כביש 73, בסמוך לתל עדשים. המצלמה נמצאת על אי התנועה בין הנתיבים.
כרגיל אסיים בתזכורת:
ראו הוזהרתם.
חלמאות ישראלית – מצלמות גאטסו יאכפו נסיעה בנת"צ
את פיילוט מצלמות הנת"צ (נתיב תחבורה ציבורית) חשפתי כאן לפניכם לפני כשנתיים וחצי. למרות שבנובמבר 2014 הן קיבלו הארכה לתקופת הפיילוט, לא הרבה זז בתחום.
מצלמות הנת"צ מקבלות פיילוט נוסף
אז איפה הבעיה אתם שואלים? שהרי נסיעה בנת"צ היא עבירה שאין עוררין על ביצועה. או שנסעת שם והיה אסור עליך לנסוע שם באותן שעות, או שלא. שחור או לבן. תקראו עד הסוף.
כעת, שחר הזלקורן חושף ב- YNET שמשרד התחבורה הגה פתרון עקום במיוחד כדי להתמודד עם הבעיה.
מדינת חלם – מצלמות הנת"צים יאכפו דווקא מהירות – YNET רכב
במקום להשתמש במערכת אוטומטית ייעודית שתוכננה במיוחד למטרה זו מצד אחד, או לחלופין במקום להתקין מצלמות וידיאו פשוטות שמתעדות כל רכב העובר שם ומעובדות על ידי גורם אכיפה, במשרד התחבורה החליטו להמציא את הגלגל מחדש.
בתמונה מעל – מצלמת נת"צ ייעודית
בישראל כמו בישראל, החליט מי שהחליט במשרד לבטחון פנים, קרוב לוודאי על סמך אפס הבנה אישית ומקצועית בתחום, להשתמש דווקא במצלמות הגאטסו לשם אכיפת הנסיעה בנתיבים אלה. דווקא בגאטסו, שהן מצלמות שכלל לא יועדו למטרה זו.
בתמונה מעל – מצלמה לא ייעודית לנת"צ, אלא שבמשרד התחבורה החליטו להמציא את הגלגל מחדש וללמד את הגויים איך באמת צריך לעבוד.
התחלתו של גל התקנות חדש למצלמות גאטסו – מצלמה חדשה בצומת גומא על כביש 90
אחרי כמעט 3 חודשים ללא אף מצלמה חדשה, אנחנו מתבשרים על גל התקנות חדש. המצלמה הראשונה נמצאת על כביש 90 בצומת גומא, מדרום לצפון. זוהי המצלמה הצפונית ביותר בישראל, וגם הראשונה לשנת 2015, ולכן מגיע לכולנו מזל טוב.
או שלא.
תמונה זו צולמה מהכיוון ההפוך:
(תודות ל- hen20001 ול- orenfl על המידע והתמונה)
כרגיל אסיים בתזכורת:
ראו הוזהרתם.
סיומו של עידן Take 4?
כתבתי על זה כבר כאן בעבר. והנה אני עומד בפני אותה תקופה בשנה שבה הקופיקו הפרטי שלי יושב לי על כתף ימין, לופת בציפורניו את הבשר, ונוגס לי בעצבנות רבה בתנוך האוזן. כן. הגיע הזמן להחליף.
ההיאבוסה הרביעי שלי, מודל 2014, עומד למכירה. 
מדובר בכלי שעלה לכביש באפריל 2014, ככל הנראה ההיאבוסה האחרון שיעלה ארצה מיפן בשנים הקרובות, מה שהופך אותו למוצג ייחודי בהחלט. ב- 2014 יובאו ארצה שני כלים, וזהו השני מביניהם. אחריו נסגר הברז והייבוא הופסק מסיבות לא ברורות (לא ברורות כיוון שידוע לי על קיומן של מספר הזמנות שבוצעו בפועל אך כאמור מסיבות לא ברורות היבואן לא הצליח להביא את הכלים הנוספים ארצה).
הצביעה שלו – כחול – לבן עם מאפייני זהב – ייחודית אף היא. זהו האופנוע היחיד עם צביעה זו, מקורית כמובן, הנמצא בישראל.
האופנוע מושקע עד לאוזניים – מערכת פול סיסטם ייחודית של אקראפוביץ' בעלות של למעלה מ- 12,000 ש"ח, מערכת ניהול מנוע ממוחשבת (כולל ביטול הגבלת מהירות מקסימלית, למי שצריך). בנוסף מורכבים על האופנוע ידיות אלומיניום מקוצרות, סליידרים של חברת טי-רקס, סליידרים לציר אחורי, משקף מושחר של דאבל-באבל, מתקן לפלאפון של ראם + שקע טעינה, מערכת אור בלימה ואיתות LED מושחרת, חיווי לחיצה על בלם לנהגים מאחור, וכן מערכת גילוי מכמונות מהירות המובנית באופנוע.
על כל אלה בוצע באופנוע טיונינג מלא בידי האומן של אלון אודלסמן ממוסך "פיין טיונינג", מה שמבטיח ריצה חלקה וסופר אגרסיבית של המנוע, עם תוספת משמעותית לכוח המקורי של האופנוע שעומד על למעלה מ- 200 כ"ס. במהלך מקצה השיפורים הושלו מן האופנוע למעלה מ- 22 קילו.
האופנוע עשה כ- 8000 ק"מ במשך כ- 9 חודשים, וטופל בנאמנות במוסך הראשי. כמו כן, הותקן לו צמיג אחורי חדש.
בר המזל שירכוש את האופנוע יקבל מכונה מופלאה ללא רבב או שריטה, שמורה בצורה סופר קפדנית, וכן את כל הרכיבים המקוריים של הכלי (סט אגזוזים מקורי, משקף מקורי, אור בלם ומאותתים מקוריים, ידיות מקוריות).
טראומת ילדות אישית שטרם נרפאה
אם תשאלו רוכב הגון למה יש לו אופנוע ומה מושך אותו או אותה בחוויית הרכיבה, הוא יספר לכם סיפורים מכאן ועד לשקיעה אודות תחושת החופש, הרוח, היעדר הגבולות, הימנעות מפקקים ומה לא. כל אלה, כנראה, הן סיבות לגיטימיות למדי לכך שאנחנו, הרוכבים – רוכבים.
כנראה שגם אני אספר את אותו סיפור.
אבל מסתמן שאצלי הסיבה טמונה, ככל הנראה, באיזה מחסור שסבלתי ממנו, לכאורה, בתקופת הילדות. תקראו לזה טראומה, פצע, לא יודע. עובדתית, אני נזכר בזה מדי כמה שנים, והנה החלטתי לכתוב על זה כאן.
גדלתי בבת-ים של שנות השבעים והשמונים. לא, אני לא ראיתי את עצמי כערס, ועל הסטיגמה שהיתה דבוקה ליוצאי העיר למדתי רק כשגדלתי והגעתי לתיכון ואחר כך לצבא. החברים שלי לא הסתובבו עם סכינים או בקבוקי אלכוהול (נראה לי שהיום המצב קצת שונה, לא?), ואני הייתי ילד טוב גבעתי ואחר כך ילד טוב רמות (שמות בתי הספר בהם למדתי – יסודי ולאחר מכן תיכון).
בתקופה זו גם אני וגם חברי גדלנו במשפחות שלא התברכו בכספים עודפים, מסתדרים עם מה שיש, ומדי פעם מקבלים מתנה כזו או אחרת. אף אחד לא דיבר על מחשב עד לפני תחילת שנות השמונים, ואת הטלפון בבית קיבלנו (קו משותף עם אחד השכנים) רק אחרי שנים רבות של המתנה. אני זוכר עד היום את המתנות ה"שוות" שקיבלתי מדי כמה שנים בימי ההולדת שלי: ווקי-טוקי מארה"ב, שעון דיגיטאלי עם ספרות LED אדומות שהיית צריך ללחוץ על כפתור כדי לראותן, דגמי מטוסים להרכבה וכן דגמים של כמה אוניות מלחמה, ואפילו כלב קוקר ספנייל משוגע שעשה לי את המוות בתור ילד.
אבל דבר אחד רציתי ולא קיבלתי.
כזה:
אופני ה"ראלי צ'ופר" שווקו בשנות השבעים על ידי חברת ראלי מאנגליה, והיוו אייקון של ממש. השלדה המעוצבת בצורה המזכירה את כלי הרכב שהתחרו בתחרויות דראג בארה"ב, גלגל קדמי קטן בקוטרו לעומת האחורי, מושב מרופד עם משענת גב, קפיצים לריכוך הנסיעה מאחור, ידיות גבוהות שניתן היה לרכיב עליהן "שוונצים" מעור סטייל אופנועי הקאסטום, מגני בוץ כמו של אופנוע וסבל קטן.
אבל גולת הכותרת של הראלי צ'ופר, אם תשאל כל ילד שגדל באותם שנים, היתה ידית הילוכים עם בורר לשלושה מצבים שמוקמה בחלקם הקדמי של שלדת הקורה הכפולה בין רגלי הרוכב.
כמה קינאתי באותם ילדים! אין לכם מושג! מבטי הערגה, החלומות, הפנטזיות… אלו מחברי שהיה להם כזה זוג אופניים השתוו בעיני לסטארסקי והאץ' המיתולוגיים! כמה סרטים רצו לי בראש באותה תקופה, איזו תשוקה עזה להיות הבעלים המאושרים של זוג אופניים שכזה. עם אופניים שכאלה אפשר היה לשחק בגן אשכול (פארק שהיה קרוב למקום מגורי), אפשר היה לחרוש את כל העיר, ומי היה גבר שיתעסק איתי? היו גם כאלה שהרכיבו חתיכת קלף מקופל על הכנף כך שהוא היה עושה רעש של מנוע בזמן שהאופניים היו נוסעות, והיו גם מתקדמים יותר שהיו מרכיבים נוצצים על השפיצים של הגלגלים.
כאלה אני רציתי. כל כך רציתי.
אז זהו, שלא היו לי כאלה אופניים.
וזהו.
מי יכול לעזור לי לרפא את הפצע? תרומת אופניים כאלה תתקבל בברכה!
לא רק אצלנו, גם באוסטרליה, מצלמות המהירות רק מגבירות את הסיכון
בסטטיסטיקה שפורסמה אודות מספרי תאונות הדרכים הקטלניות במדינת ויקטוריה באוסטרליה עולה כי בשנה שעברה היתה עלייה של 2.5% בכמות ההרוגים על כבישי המדינה – 249 הרוגים – לעומת שנת 2013. זאת למרות המספר העצום של מצלמות מהירות הפרוסות על כבישי המדינה, והעובדה כי מספר המצלמות עולה גם הוא באופן קבוע בעשר השנים האחרונות.
במחקר שנפרס על פני 8 שנים עולה כי כמות האנשים שאושפזו בבתי חולים כתוצאה מתאונות דרכים רק הולכת וגדלה, וההנחה היא שהמצלמות, למרות שהן אוכפות את המהירות המותרת, רק מגבירות את הסיכון בזכות העובדה שהן מעודדות הרגלי נהיגה לא נכונים כמו בלימה לפני מצלמה, סטיה פתאומית מנתיב ועוד.
המחקר גם מחבר תג כספי לתאונות אלה – קרוב ל- 9 מיליארד דולר, על תקופה של כ- 11 שנים. מצד שני, המצלמות הפכו למעין סם כסף עבור הממשלה המקומית שהכניסה כ- 300 מיליון דולר רק בשנת 2013 מדו"חות מהירות שהופקו על ידי המצלמות. כסף שמגיע למדינה בצורת תשלום דו"חות, אבל מצידה היא למעשה הופכת לתלוייה בהכנסות אלה, מה שכמובן לא מעודד אותה להסיר את המצלמות.
ואצלנו? אצלנו העסקים כרגיל, ממשלות היהודים חושבות שהן יודעות יותר מהגויים, ולכן עד שאצלנו יפנימו את הסכנה הטמונה במצלמות האכיפה האוטומטית יעברו עוד לא מעט שנים ולא מעט נפגעים ישירים ועקיפים.
מקור:
זהו (כנראה) המקרה המתועד הראשון של מהירות מופרזת בהיסטוריה המודרנית
לפני היות ג'רמי קלרקסון היה וולטר ארנולד מ-איסט פקהם שבבריטניה, כנראה, המקרה המתועד הראשון של נהיגה במהירות מופרזת הידוע לי.
מר ארנולד נתפס בידי שוטר רכוב על אופניים בשעה שחלף על פניו במהירות המסחררת של 8 מייל בשעה, בערך 13 קמ"ש, בעודו נוהג בכרכרה נטולת הסוסים שלו (מכונה גם "קטר ללא סוסים") באזור שבו המהירות המותרת היתה רק 2 מייל בשעה.
עבירת המהירות המופרזת לא היתה העבירה היחידה שביצע מר ארנולד באותו בוקר. הוא הואשם בסעיפים נוספים, ביניהם העובדה שהיו פחות מ- 3 אנשים ברכב בעת הנסיעה, וכן בכך שהוא לא ציין בצורה ברורה את שמו וכתובתו על גבי כלי הרכב.
כל זה התרחש בבוקרו של ה- 28 בינואר 1896.
מר ארנולד יוצג בבית המשפט על ידי עורך דין שטען להגנתו שחוק המהירות המקסימלית המותרת לא אמור לחול על כרכרות ללא סוסים. לבסוף, כך עולה מהידיעה בעיתון, מר ארנולד חובב הנהיגה הורשע וחוייב לשלם קנס בסך 1 שילינג (שאין לי מושג בכמה בדיוק הוא שווה במונחים של היום…)
"מצלמות המהירות חסרות ערך"
אני רק אניח את זה כאן:
"הניסיון להקטין את הקטל בכבישים נחל כישלון חרוץ, והמדיניות הנוכחית של כל המעורבים והאחראים לכך, הוכחה כלא אפקטיבית. גם גולת הכותרת של המאבק בתאונות הדרכים באמצעות פריסת רשת מצלמות, התבררה כחסרת ערך מהותי: ממחקר שנערך עבור הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים על-ידי חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון, עולה כי בתוך שנה, הוכפל מספר התאונות הקטלניות בכבישים בהם הותקנו מצלמות מהירות."
מצלמות המהירות לעולם אינן משקרות. האמנם?
מה תעשו אם יום אחד תקבלו מעטפה רשמית ובה מתנה מהמדינה: דו"ח על עבירות מהירות, הרשום על מספר הרכב שלכם, אבל לתאריך שבו ידוע לכם בוודאות שהרכב שלכם היה מקולקל ובכלל לא היה ברשותכם אלא במוסך, ובכתובת שידוע לכם שמעולם לא ביקרתם בה?
כנראה שתגישו בקשה לביטול הדו"ח.
אבל מה תעשו כשהתשובה הלקונית השלילית תחזור אליכם ובה כתוב, פחות או יותר, ש"מצלמות המהירות לעולם אינן משקרות", ולמרבה התדהמה, תגלו את התמונה הבאה:
זה בדיוק מה שקרה לגברת נחמדה בשם סוניה מירמבל המתגוררת בספרד, שקיבלה לידה דו"ח על סך 100 יורו על עבירת תנועה שכלל לא ביצעה (למי שטרם הבין – הרכב שלה הוא הטנדר הקטן שנמצא על גב משאית הגרר). הדו"ח הוא על נסיעה במהירות של 83 קמ"ש במקום ה- 70 המותרים במקום.
אז, האם המצלמות באמת לעולם אינן משקרות?
Broken-down car fined for speeding – on the back of a tow truck
ככה לא עובדים על מצלמת רמזור…
את הסרטון הבא העלה ערבי מערב הסעודית. במהלך 33 השניות שלו, מתאר הבחור (בערבית) איך הוא מצא אחלה פטנט (ספויילר: הוא לא) שמאפשר לו לעבוד על מצלמת רמזור ולעבור באור אדום.
השיטה, לדבריו: נסיעה במהירות מאוד מאוד איטית דרך האור האדום.
לא רק שהעצה עצמה דבילית לגמרי (נו, לעבור באור אדום? למה?), אלא שגם השיטה המשוכללת של הבחור חוזרת לו בבומרנג כפי שתראו בסרט.
http://youtu.be/tjmyG8bn-gU
ציפי חוטובלי – היידה הביתה
הנה עוד צד חיובי לפירוק הממשלה. סגנית שר התחבורה צ. חוטובלי הולכת הביתה כיוון שלא הצליחה להשיג די קולות במהלך הפריימריז הפנימיים במפלגת הליכוד, מה שאומר שחברי התנועה בעצמם העיפו אותה למקום שבו השמש לא זורחת (אלא אם תהיה הפתעה מרעישה ויגלו עוד זיופים, שקרים ורמאויות בפריימריז בליכוד מה שעשוי להעלות אותה חזרה אל מעל לקו האדום).
סגנית שר התחבורה היתה המובילה, המניעה העיקרית והדוחפת של הסנקציות הדרקוניות בתקנות התעבורה, שינוי שאם יעבור, יהפוך כל אזרח ואזרח לפושע בעיני החוק, תוך כדי גזילה של זכותנו להתגונן ולהילחם על חפותנו בבתי המשפט.
תזכורת, למי ששכח:
במשרד התחבורה מכשירים את הקרקע לקראת מתן דו"חות מהירות המבוססים על מדידת זמן בין שתי נקודות
אושר בקריאה ראשונה החוק שמאפשר לשוטר לשלול רישיון לאדם גם אם כלל לא ראה את העבירה מתבצעת לנגד עיניו
היכונו לביאת הצינור – הנה זה כאן
עריכה: מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת. צ. חוטובלי תחזור אלינו ובגדול בזכות הערעור שהיא הגישה על תוצאות הפריימריז בליכוד ובעיקר בגלל (לא בזכות) העובדה שמפלגת הליכוד זכתה ביותר מנדטים מהמצופה בבחירות. מצד שני, היא הוטסה היישר ממשרד התחבורה (בו הנזק שהיא עשוייה לגרום הוא בקנה מידה ארצי) למשרד החוץ, שם השמיים הם הגבול. אז היי, תהיו שמחים.
עוד עריכה: בנתיים ציפי חוטובלי הפכה להיות השגרירה של מדינת ישראל בלונדון. כנראה שזה עדיף ככה.
