רציתי לשתף אתכם בתגובה מעניינת שקיבלתי מאחד מקוראי הבלוג. התגובה מובאת כאן כלשונה, ללא עריכה, ובאישורו של הכותב (אשר פרטיו שמורים במערכת). מענין. מה דעתכם? אני נוטה דווקא להסכים עם חלק גדול מן האמור.
אז הנה:
—————
דניאל שלום
משהו שחשבתי להעלות בפורום, החלטתי להעביר ישירות אליך. ישנם כמה דברים שלא ישמעו טוב באוזני כמה מהרוכבים (כמו ביטוח דיפרנציאלי) וגם רוב באי הפורום עסוקים ב'לשמוע את עצמם', ההווי הישראלי בשיאו, אז ככה:
"אופנועים זה לא המצאה ישראלית!"
בהמשך לפוסט הראשון בסדרה אני מביא את אחד הכבישים האהובים עלי באזור הדרום הקרוב. כביש 3255 המחבר בין צומת דבירה לבין הישוב להב והלאה.
הגישה לכביש נעשית בפנייה שמאלה בצומת דבירה על כביש 40, כ- 3 ק"מ דרומית לצומת בית קמה. עוצרים בצומת בתחנת הדלק ומתרעננים בשתיה קרה באלונית הנמצאת במקום, ויוצאים לדרך.
הכביש דו-נתיבי חד-מסלולי ללא קו הפרדה לבן לרוב אורכו. בתחילתו בונים גשר מעל לרכבת הנוסעת לבאר-שבע, ונכון ליולי-אוגוסט 2009 העבודות טרם הושלמו לגמרי. לאחר מעבר פסי הרכבת הכביש משתחרר ומאפשר דהירה קדימה.
כולם מוזמנים להכין את שפורפרת הוזלין ולגרז בעדינות את פי הטבעת שלהם. כך עולה מכתבות שפורסמו היום.
לפי הכתבה, תעריפי ביטוח החובה על כלי דו-גלגלי יעלו באחוזים רבים כבר מה-1 בנובמבר 2009. ומי אומר? הרי זה הוא הפקידון המוכשר – המפקח על הביטוח, מר ידין ענתבי ירום הודו. לדברי הפקידון, רוכבי אופנועים משלמים כיום פרמיה שמכסה בממוצע רק כ-65 אחוז מתעריף הסיכון הגלום בביטוחם, ואת הגרעון שנוצר אצל חברות הביטוח בשל כך מסבסדים נהגי שאר כלי הרכב באמצעות ייקור הפרמיות שלהם בשיעור של כ-4 אחוזים. לדברי הפקידון, עליית תעריפי הבסיס לאופנועים "תוביל לצמצום הפער בין הפרמיות המשולמות על ידי הנהגים לבין תעריף הסיכון הגלום בביטוחם".
מה זה אומר? פשוט מאוד. ייקור משמעותי במחירי הביטוח לכלי רכב דו גלגליים.
האמת, הכותרת אומרת את הכל. ויחד עם זאת, בכל פעם שאני מחליף צמיגים באופנוע שלי (או שאני מקבל אופנוע עם צמיגים חדשים) אני מזכיר לעצמי את חשיבות קיומם של צמיגים תקינים באופנוע.
צמיגים חדשים ותקינים לא רק יכולים להציל את החיים שלך כרוכב, ואת החיים של המורכב/ת שלך, אלא הם משפרים באופן משמעותי את חווית הרכיבה עצמה.
צריך לזכור ששתי פיסות גומי בשטח כולל שזהה, בערך, לשטח שתופסים שני כפכפי קרוקס במידה 40-41. זה כל מה שמחבר בין מאתיים קילו של מכונה הנקראת "אופנוע", פלוס 80-100 קילו של מכונה הנקראת "רוכב", פלוס עוד אי אלו קילוגרמים של מורכב/ת, ועוד מטען לפי הצורך. תחשבו על זה.
מאז שרכבתי על ה- BMW R1200S הצהוב שלקחתי לסוף שבוע מקמור (כתבה עליו תעלה בקרוב) וכשנתיים וחצי לאחר שמכרתי את ה- BMW K1200R השחור/אפור/קרבון שהיה לי, חיכיתי בסבלנות לשים את ידי על אופנוע מבחן אחר של BMW. כשהוזמנתי לרכב על ה- F650GS החדש, קפצתי על ההזמנה, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. אפשר לומר שהאופנוע האמיתי הראשון שהיה לי, אחרי GS500E, ואם נתעלם מ- 2 או 3 קטנועים שהיו לי לפניו, היה F650 שחור של BMW. כשקניתי את האופנוע, חדש, בזמנו, הוא היווה עבורי את שיא פסגת שאיפותי. מאז אמנם הניסיון והשנים עשו את שלהם, וכך גם סימון השאיפות, אבל בלב נותרה לי פינה חמה לאופנוע שנייד אותי במשך כשנתיים בכל רחבי הארץ ללא שום תקלה מיוחדת.
מאז הדור ההוא של אמצע שנות התשעים, החליפה BMW את ה- F650 הישן פעמיים כולל טוויסט קטן בדמות ה- CS המוזר. בגלגולו הנוכחי הוחלף ה- F650 ע"י אופנוע חדש לחלוטין עם מנוע 798 סמ"ק בתצורה של שני צילינדרים מקבילים. השם, נותר זהה מסיבות שיווקיות (מה שכמובן קצת מבלבל, כי לידי עומד ה- F800ST שחולק למעשה את אותו מנוע).
עבור BMW, השם GS סימל מאז יצא לראשונה את מגמת ה"גם שטח" שמאפיינת את המשפחה שמכילה כיום את האח הגדול – R1200GS הכבד, היקר והמזווד לעייפה, ואת שני התאומים הלא-זהים – F800GS עם המראה הקרבי, וה- F650GS הפשוט, נמוך וזול יותר. ע"י כך מקווים ב- BMW לכסות את כל טווח ההתעניינות באופנועים שפרט לרכיבת כביש מסוגלים לספק גם, בדרגות שונות של יעילות, רמת Fun לא מעטה גם בשטח (אני חייב להתנצל ולומר שבגלל אילוצי כלי המבחן עליו רכבתי לא יכולתי לרדת איתו מהכביש הסלול, לכן נשאיר את הצד הקרבי להתרשמות מאוחרת יותר).
למי שלא מכיר, אני מעלה את הנוסח (ערכתי אותו מעט) של ההזמנה. מקום נחמד, אנשים נחמדים, בירה זולה וטובה (אם כי ההמבורגר, המממ… ראיתי טובים ממנו) ואחלה מוזיקה. מארגנים אותו אלי ושרון בלאו, שווה לבוא.
"חפלהנוע" זה כבר קבוע
פעם בשבועיים נפגשים
יושבים בפאב, מדברים, צוחקים, שותים, רוקדים
אוכלים ובקיצור עושים חיים. אז מי שכבר היה יודע, ומי שלא כדאי שיגיע ויידע.
כי אין צורך בסיבה למסיבה!!!חברים יקרים,
קבוצת אופנועני ישראל ממשיכה את ליין "חפלהנוע"
בראנטו-בר ראשל"צ (בראשון לציון , הרצל 45)
הפעם ביום שלישי במקום יום שני ה- 4 לאוגוסט החל מ- 21:00 בערב ועד 2.00 בבוקר.במקום יש מדרכה רחבה לחניית אופנועים ומרפסת המאפשרת לנו ממש לא להיפרד מהאופנועים הקרובים לליבנו. במקום ניתן למצוא מקומות שקטים המאפשרים לנהל שיחה ומקומות רועשים יותר בהם ניתן להשתולל ואף לרקוד וגם מסכים בהם יוקרנו סרטי תחרויות אופנועים. ותמונות ממפגשי קבוצת אופנועני ישראל. רן ברדה הבעלים של הראנטו-בר, חבר הקבוצה, אופנוען קסטום ושטח – מפנק את חבריי הקבוצה – בירות כולל אלכוהול לאופנוענים בחצי מחיר בדיוק. לדוגמא גולדסטאר שליש ליטר – 10 ש"ח וחצי ליטר- 12 ש"ח. כמו כן במקום משקאות קלים ומטבח מגוון.
נא שמרו על הגיון בשתיה!!!
מיצו היה פעם מאוהב. עיניה התכולות היו מביטות בי ומי שהיה האומץ להסתכל אליהן פנימה היתה התחושה של עומק אינסופי, גופה החטוב…
אוופס, זה לא הסיפור הזה. אבל בעצם… נו טוב, מהתחלה.
פעם מיצו היה מאוהב. בימים ההם היו אופנועים דו-שימושיים מפלצתיים משוטטים חופשי על דיונות במדבריות הסהרה, על גביהם היו רוכבים נורדיים מחוספסים, פניהם צרובות השמש ועיניהם הכחולות היו מקשטים את קירות חדרו הקט. ברגעים בהם היה לבדו היה מיצו שוקע אל מחוזות הדמיון, ובעיני רוחו היה רואה את עצמו כשהוא רוכב על מכונה עם מיכל דלק עצום, ארגזי ציוד מאחוריו, צמיגי שטח מפרפרים על שבילי כורכר אי-שם בערבות ****** (השלם את החסר). כשהיה חוזר לעצמו היה מיצו מניד בראשו, נושף את האוויר שהיה לכוד בריאותיו למשך שניות רבות, וחוזר אל עמל יומו. קשה. קשה. ברבות השנים היה החלום הולך ונמוג, מדי פעם היה חוזר (בעיקר במהלך עונת המירוצים האינסופיים הבין-יבשתיים) אבל הניצוץ נעלם, ומיצו הבין שחלומות ומציאות לחוד.
מיצו הפנים שהוא כנראה אינו מקורץ מן החומר המתאים. יש ביצים לרכיבה ספורטיבית על מכונות מהירות כשד על כבישי ארץ הקודש, ויש ביצי שור למסעות חובקי עולם.
מיצו לא היה שור.
בהמשך לסידרה (פוסט ראשון, פוסט שני) אני רוצה לכתוב לכם על כביש "סודי", חשאי, שאין הרבה, בנתיים, שמכירים.
אני מתכבד להציג בפניכם את כביש 358 החדש והמחודש, שנפתח לתנועה בחלקו הצפוני אך לפני מספר שבועות (קיץ 2009). הכביש בחלקו הצפוני היה אמור להפתח לתנועה רק בנובמבר 2009, אבל הקבלן כנראה עבד מהר והעבודות הסתיימו מוקדם מהמתוכנן.
הכביש מחבר למעשה בין כביש 31 המוביל מכביש ת"א – באר-שבע (40) אל צומת שוקת והלאה לעבר ערד – לבין הישובים שקף ואמציה, ומשם מוביל הישר לסיבובים המגניבים של בית-גוברין. המשמעות של זה היא שניתן לנסוע באחלה כביש מאזור בית-גוברין היישר לבאר-שבע וזאת מבלי לעלות על כביש 6 או כביש 40. אני בטוח שתושבי האזור המעטים יהנו מזה.
גם אנחנו נהנים.
בעקבות דיון מעניין שנערך בפורום האופנועים בתפוז חשבתי שאולי כדאי לפתוח את הנושא גם פה. ידיות חלופיות לקלאץ' ולברקס באופנועי ספורט – כדאי או לא?
מניסיוני האישי, מצאתי שחווית הרכיבה הספורטיבית עם ידיות חלופיות (ובמקרה שלי גם מקוצרות) של Pazzo משתפרת משמעותית אל מול השימוש בידיות המקוריות.למה? אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת, אבל אנסה למנות מספר סיבות שלדעתי מביאות לשינוי:
אורך ונוחות רכיבה
המקוריות ארוכות הרבה יותר, ממש בולטות מהקצה של הכידון. במקרה נפילה של האופנוע סביר להניח שהן יישברו ו/או יתעקמו. הקצרות מוגנות הרבה יותר. אגב, לידיות של ASV יש פטנט של "בלתי נשברת", וזה בזכות מנגנון שמאפשר לידית להתקפל בכיוון השני מבלי להתעקם או מבלי לשבור את המנגנון, ולחזור למצבה המקורי. ואגב, אם אנחנו מדברים כבר על ידיות, מישהו יכול להסביר לי סוף סוף למה ידית שבורה ללא ה"ג'ולה" בקצה גוררת אחריה דו"ח של שוטר ו/או אי מעבר בטסט? לא ברור לי.
ידית קצרה של Pazzo על ה- Hayabusa שלי:
אורך הידית משפיע, לדעתי, גם על חווית הרכיבה. העובדה שאפשר ללחוץ על קלאץ' עם שתי אצבעות ולהביא ללחיצה מלאה כששתי האצבעות האחרות נמצאות על הכידון היא אופציה מעולה מבחינתי. כנ"ל גם בלחיצה על הברקס, בה, לרוב, אין מגע בין הידית לבין הגומי של הכידון. אגב, לחלק מהיצרנים (בדקתי אצל Pazzo), ניתן לרכוש קומבינציה של ידית ברקס ארוכה יחד עם ידית קלאץ' מקוצררת.
"אני מצטערת אדוני, אין אחריות על קורוזיה, והמכשיר שלך נרטב והוא מלא קורוזיה. אתה מוזמן לקבל מאיתנו, בסיבסוד חלקי, ובזכות העובדה שאתה לקוח ותיק שלנו, מכשיר חלופי מאותו סוג (חלופי = מחודש, לא חדש) בתמורה לתשלום של 970 ש"ח. אני יכולה לחלק לך את זה לעד 18 תשלומים בכרטיס אשראי"
אין אחד מאיתנו שלא התעצבן לפחות פעם אחת על רמת השירות שהוא קיבל (או יותר נכון לומר – לא קיבל) מחברה, יצרן, גוף ממשלתי או עסק. רמת השירות שהלקוחות הישראליים מקבלים מגופים מסחריים גובלת, לעיתים קרובות, בפשע כנגד האנושות. לא פעם איחלנו לאותם נציגים שלל מחלות, מיתות כואבות ואין ספור מומים ותאונות, בין אם בלב ובין אם בקול רם ותוך כדי ניפוח ורידי הצוואר לפי מיטב המסורת.
לפעמים מדובר במדיניות של הגוף המסחרי. ככה זה, ולך תשבור את הראש על הקיר. אתה לא תקבל את מה שאתה רוצה. לפעמים, צרחות וקפיצה בתנועות קוף תוך כדי חביטה על שרירי החזה והשמעת נהמות ותנועות מגונות עושות את העבודה, והנציג, לפעמים נציגה, כל כך נבהלים עד שהופה, התלונה שלך מטופלת בצורה הטובה ביותר. העיקר תעוף משם ואל תבהיל להם את הלקוחות, או יותר גרוע, אל תתן להם רעיונות. מי יודע, אולי הם יעלו בדעתם חס וחלילה שבצעקות וקללות הם עשויים להשיג משהו.
לפעמים מדובר בנפילה בין הכיסאות, משהו שלא עומד בדיוק בסטנדרט שהגוף המסחרי קבע לעצמו. נשבר משהו שלא ממש מכוסה ע"י האחריות, ותכל'ס אתה לא באמת אמור לקבל את השירות. לפעמים הנציג/ה או מנהלי המשמרת שלהם מצליחים בצורה כזו או אחרת לסדר את העניינים, אבל לרוב זה כרוך, שוב, בהשמעת איומים כאלה ואחרים.
לפעמים מדובר בגוף ממשלתי. במשרד ממשלתי. אולי במשטרה. אני מזמין את כל הקוראים לחוות את החוויה הטראומטית של קבלת שירות ממי שאנחנו משלמים את משכורתם. לא נעים, אם כי למען הסר ספק יש מצב שבגופים מסויימים, בסניפים מסויימים, עובדים מסויימים עושים מעל ומעבר כדי לתת חווית שירות טובה ל"לקוחות" שלהם (גם כן לקוחות. בני ערובה, אולי).
מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היתה דווקא שיחה שקיימתי לפני מספר ימים עם חבר למקצוע מארה"ב.
החוצה היא יצאה, לבושה חצאית עור אדומה קצרצרה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. שיער בלונד טבעי שופע, מבט קטלני, שפתיים חושניות. נשענתי לאחור, מתבונן במחוך השחור שמצליח בקושי להכיל בתוכו צמד יצירות מופת. יצירות מופת. שווה להזכיר אותן פעמיים. שמתי לב שאני מזיל ריר. כנראה שגם היא, כי אז היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי, וביד אחת היא התחילה לשחרר את הרוכסן של חצאית העור האדומה שלבשה. הרוכסן נתקע. ניגשתי אליה, הושטתי את ידי כדי לנסות לעזור לה. אבל משהו עצר בעדי. ברקע נשמע קול גניחה עמוק וככל שהתאמצתי יותר, כך היא הלכה והתרחקה ממני. הגרגור התגבר, ראשי החל לרעוד בקצב מתגבר ואוזני כמעט התפקעו. האדום הבוהק של החצאית הממאן להפתח התערבל, הסתחרר מולי, ולפתע החל לקבל צורה אחרת לא מוגדרת. הקולות, אם אי פעם היו של אישה, הפכו למשהו אחר, לא ברור, גרוני, חזק, טרטור המזכיר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. רוח החלה לנשוב, נדמה כאילו היא מנסה להעיף אותי מעליה. אני מנסה להתמקד, הרעידות מקשות עלי, אבל אני מצליח בקושי מבחין בדגל איטליה קטן, ואיזו מילה קטנה לא ברורה. קשה להתמקד.
התעוררתי שטוף זעה. שוב פעם היא כיבתה את המזגן אני מסנן לעצמי, וקם לאט לאט אל עבר המקלחת, שוטף את הפנים. כאבי השרירים ברגליים החזירו אלי את התמונות, את התחושות של אמש.
רכבתי על דוקאטי 1089!
אני קורא עליו כבר הרבה זמן, מספר לעצמי סיפורים. תשמע, זה לא בשבילך, תראה, זה יקר מדי, זה אופנוע למסלול, הוא לא פרקטי לשום דבר, מה עבר לבחור ההוא בראש כשהוא קנה כזה אופנוע? אבל הנה, סידור כוכבים נדיר בשמיים וסוף סוף! התאפשר לי לרכוב עליו. דוקאטי 1098 מודל 2008, אדום, יפהפה.
לפני כחודש וחצי כתבתי על כך בפורום האופנועים בתפוז, אבל כעת זה יותר רלוונטי מתמיד. קחו מצב היפוטתי: נגיד שהייתם קמים בבוקר בעיר X, מצחצחים שיניים, עולים על ציוד, עולים על אופנוע ויוצאים לדרך. ונגיד שאחרי Y ק"מ פתאום הייתם מבחינים במסוק משטרתי באוויר. ונגיד שאחרי Y+20 ק"מ עדיין המסוק פחות או יותר מעל הראש שלכם, במעגלים. ונניח שאפילו אחרי Y+30 ק"מ המסוק עדיין פחות או יותר מעל הראש שלכם, עושה סיבובים. ונניח שאחרי שהחניתם את האופנוע בנקודת היעד שלכם, נניח שהמסוק פתאום היה עושה פרסה והולך למקום אחר? מה הייתם עושים או חושבים?
אתם מבינים, כשעליתי על האופנוע שמעתי את הטרטור בשמיים. אני מרים את הראש ורואה אותו, מסוק משטרתי שעושה סיבוב קטן מעל הראש. אני, לתומי, אומר לעצמי "נו טוב, לא בטוח שזה דווקא עלי, יכול להיות שזה איזה אחד ממגוון הצ'וחים בעלי ה- X5 או Q7 או טוארג שגרים באזור". אז נסעתי לי בעדינות. מדי פעם אני מגניב מבט מעל לכתף. המסוק שם.
כביש 4 צפונה, תנועה סואנת, מהירות רכיבה חוקית לגמרי. ואז נכנס לאיילון, פקק אחושרמוטה. אני בשול הימני, אח"כ קצת בין מכוניות, פה ושם משתלב בין מכוניות, כולה 50-60 קמ"ש.המסוק שם. אמנם הוא עושה סיבובים גדולים, אבל במגמה כללית של "מעלי".
כן, כותרת די בומבסטית, וסביר להניח שללא שום ביסוס חד משמעי. כן, סביר גם להניח שיהיו כאלה שיתקוממו על כזו כותרת, ומבחינתם – בצדק. מזה כמה שנים כולנו מודעים לסטיגמה שנדבקה לרוכבי הטימקס והיותם, אהממ… מקושרים בצורה כזו או אחרת לעבריינות או לכאלה שמנסים להידמות לעבריינים, ואפילו בעל כורחם. אז בואו נדבר על זה קצת. האם זה בגלל היותם רוכבים על טימקס? או האם הם פשוט מתנקזים אל הכלי האולטימטיבי שמאפשר להם, גם עם אפס ניסיון רכיבה, לעשות כמעט ככל העולה על רוחם על הכביש, יד אחד על הגז/ברקס, יד שניה על מיני עוזי?
מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה היה מחזה שראיתי על איילון לפני מספר ימים. אני רוכב לתומי על האופנוע שלי צפונה בתנועה סואנת אך זורמת. מרחוק אני רואה שני טימקסים רוכבים בנתיב האמצעי, ואני רואה את הרוכבים מחליפים ביניהם דברים, אבל איך שאני עובר אותם, הראש שלהם הסתובב לכיווני כמו רדאר. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה מדי, בכל זאת, קטנועים, איילון, פקק, אין שום דבר יוצא דופן בזה. המשכתי במהירות סבירה צפונה.
ואז זה היכה בי. 2 טימקסים, שחורים, עם בחורים מגודלים לבושי שחור, רוכבים במהירות התנועה ולא עוקפים. מוזר.
חודש וחצי, חודש וחצי ידעתי שאני הולך לרכב עליו, אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי להקדים את התאריך. נשלחתי לחו"ל לנסיעה מטעם העבודה, ובעוד אני שוהה שלושה שבועות בבתי מלון עלובים ברמת 5 כוכבים, עובר תלאות וייסורים בצורת מסאז'ים מ- 3 סוגים שונים, נאלץ לסבול בארוחות עסקיות במסעדות פאר מדי לילה (בעוד הלקוחות או הבוס הם אלה שמשלמים את החשבון), וסובל יחד עם עוד מאות אנשים בהצגות בברודווי – אי שם בנבכי מוחי התבשלה לה הידיעה, עד שכמעט לא יכולתי להתאפק יותר. כשבוע לאחר חזרתי לארץ כבר נכנסתי בשערי סוכנות מטרו ברחוב שוקן, מתיישב עם חליפת הרכיבה כשאני מזיע כמו כלב האסקי סיבירי בשעת טיול צהרים ברחובות ת"א בשיא הקיץ. לפני עמדה המכונה, ירוקה כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול להיות ירוק, כשהקונטרסט המדהים בין השחור של המנוע והצמיגים לבין הפיירינג המינימליסטי והירק (כבר אמרתי שהוא היה ירוק) צועק לי בעיניים.
"זה זה?" אני שואל את איש המכירות האדיב, כשאני מוחה אגל זיעה מעל המצח.
"מה זה?" שואל האיש.
"ה- ZX-10, הוא נראה קטן כוסאומו" אני לוגם מכוס המים הקרים שנציג אחר של הסוכנות מגיש לי לידי.
"אהממ…" אני קולט את האיש מתפתל בכיסא שלו "אהממ… זה לא, זה ה- 250".
אופס. דרך טובה לשכנע אותו לתת לי ביד מכונה שעולה כמו 2 משכורות חודשיות שלי. אשכרה כוסאומו. את הפדיחה שלי עשיתי. עכשיו רק נשאר להחזיר את המכונה בשלום לסוכנות. למזלי בניגוד לכותבים "מקצוענים" אחרים, אני נוטה שלא להרוס אופנועי מבחן..
מאז יצא לשוק הסוזוקי וי-סטרום 1000, או בשמו המקצועי – DL 1000, חשקה נפשי לרכוב עליו. רציתי, אבל לא עשיתי שום דבר כדי להגשים את הרצון. זה היה חלק מרשימות ה- TO DO האינסופיות שלי, איפושהו בין ה"לאכול פורטרהאוס של קילו וחצי" לבין "לבדוק האם נטילת שני כדורי ויאגרה רצופים עלולה לגרום לנזק מוחי בלתי הפיך". אז רציתי. את החלק הראשון של הרשימה הצלחתי להגשים לאחרונה, ולכן לפני שאפנה לבדוק האם אפשר להעמיד אוהל באמצעות נטילת שני כדורים כחולים אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להשלים גם את הפריט השני ברשימה.
רצף של שבתות חופשיות יחסית אפשרו לי לתכנן מראש רכיבה על מספר דגמי אופנועים שטרם זכיתי לשבת עליהם. הוי-סטרום היה כמובן אחד מהם. אחרי תיאומים מול אבניר (תודות!) והונדה (תודות גם לכם על הואראדרו הנפלא) הצלחתי יחד עם שותפי לניהול פורום האופנועים דאז – Lone Rider – להוציא לפועל את הרכיבה המשותפת הזו. אני רק רוצה לציין שבמהלך ימי הרכיבה המשותפת יצא לי לרכוב על הוי-סטרום הרבה יותר מאשר על הואראדרו, ולכן מן הסתם אתרכז בו הרבה יותר במאמר הספציפי הזה.
אז קדימה לעבודה.
