קטגוריה: יצרנים

חברת Lazareth הצרפתית היא לא סתם עוד חברה עם אשליות של אופנועים מעופפים. המייסד והבעלים של החברה שהוקמה ב- 1998 – לודוביק לזרת' – אוהב אתגרים מסובכים במיוחד, ובזכותו החברה כבר הוכיחה את עצמה עם אופנוע מפלצתי, אולי הכי מטורף שהומצא (או לפחות אחד מהפסיכיים ביותר) – הוא ה- LM847 האימתני שמונע באמצעות מנוע V8 מתוצרת מזראטי. לא בטוח שהוא יכול להיקרא "אופנוע", שהרי יש לו 4 גלגלים, אבל אני זורם, בסה"כ הקונספט מגניב כיוון שהוא עושה שימוש בטכנולוגית רכיבה מקבילית.

כעת, החברה יוצאת עם האופנוע המעופף שלה שנקרא LMV496, שנראה ויזואלית דומה מאוד ל- LM847, אבל עם כמה טוויסטים.

על הכביש, מנגנון ההיגוי המקבילי הייחודי שפותח על ידי החברה מאפשר לרכיבה הדומה מאוד לזו שאנחנו רגילים בכלים דו-גלגליים, אבל עושה זאת על ידי שימוש ב- 4 גלגלים בסה"כ – שניים בכל "חצי" אופנוע, והמחוברים ביניהם בצורה שמאפשרת להם לנוע בנפרד כשהאופנוע נוטה על צידו כדי לספק תחושת היגוי "אופנוענית" לכל דבר, אבל עם אחיזה הרבה יותר משמעותית כתוצאה משטח הפנים הגדול יותר של הצמיגים עם הכביש. המשך…

אין רוכב אופנוע שמכבד את עצמו שלא יודע מהו ה- GS של במוו – השם המקוצר של ה- R-XXXX-GS לדורותיו – וקיצור של המילים Gelände/Straße בגרמנית, שמשמעותן "שטח/כביש". המותג נצרב לנו כה עמוק בתודעת הרכיבה שהפך למילה נרדפת ליצרן עצמו, והוא כה מחובר לתדמית ה"חוצה יבשות, מדבריות וג'ונגלים", שאין ספק שהוא מככב בחלומותיהם ותשוקותיהם של הרבה מאוד רוכבים (ורוכבות!). במוו מכרו בשנת 2018 יותר GSים מאשר יצרנים אחרים מוכרים מכל הדגמים שלהם, וכשיש לכם כזה בסט-סלר ביד אין שום סיבה לשנות את הנוסחה המנצחת, רק להפוך אותה לטובה יותר.

ה- GS הוא לא אופנוע חדש. הוא מיוצר קרוב ל- 40 שנה, וזה בפני עצמו הישג מדהים. לאורך השנים הכלים כמובן השתנו והתפתחו, אבל המשותף לכל דגמי ה- GS, החל מהראשון שבהם – ה- R80G/S מקורר האוויר שהוצג לראשונה ב- 1980 ושודרג ל- R100G/S כעבור מספר שנים – ועד היום, הוא מנוע הבוקסר שהוא בעצם מנוע וי-טווין עם זווית של 180 מעלות בין הבוכנות שפועמות זו לקראת זו בתנועה שמזכירה תנועת איגרוף – ומכאן הכינוי "בוקסר". בנוסף, זרוע אחורית חד-צידית שבה משולב גם גל-הינע (דרייב-שאפט) בטכנולוגיה שהתפתחה לבסוף למתלה המכונה "מונו-לבר".

ב- 1994 מנוע הבוקסר קיבל קירור שמן ו- 4 שסתומים ב- R1100GS ועבר שידרוג נוסף ל- R1150GS ב- 1999. בנוסף, מערכת המתלים של האופנוע עברה שינוי ובמקום מזלג קונבנציונלי רגיל מקדימה עברו ב-במוו להשתמש במערכת שנקראת "טלה-לבר" הבנוייה מבולם יחיד על צוואר ההיגוי, כשהצינורות של המזלג מכילים למעשה רק שמן לטובת הסיכוך. ב- 2004 הוצג לראשונה ה- R1200GS, ולמרות עידכונים כאלה ואחרים כמו מערכת בלימה מתוגברת חשמלית וכן בולמים אלקטרוניים (ESA או Electronic Suspension Adjustment) אפשר להגיד שתצורת המנוע נותרה פחות או יותר זהה עד למהפיכה הבאה – מעבר לקירור מים ב- 2013.

השנה, מנוע הבוקסר עובר אבולוציה נוספת ומותקנת בו מערכת תזמון שסתומים משתנה המכונה ShiftCam העושה שימוש בגל זיזים לשסתומי היניקה בעל 2 זיזים לכל שסתום: אחד המשמש לסל"ד נמוך עם מהלך פתיחת שסתום קצרה, והשני לסל"ד גבוה עם מהלך פתיחת שסתום ארוכה יותר. המערכת, שמנסה לתת פתרון לבעיה שדוקאטי פתרו באמצעות מערכת ה- DVT שלהם במנועי ה- 1260, אמורה להפוך את המנוע לגמיש יותר, ולשטח את עקומת המומנט כך שיספק מומנט אחיד יותר לאורך כל טווח הסל"ד. המנוע הזה הולך לעבור לאט לאט לשאר סדרת ה- R של במוו.

הנה סרטון שממחיש את פעולת המערכת:

אבל זה לא רק המנוע, אלא החבילה כולה. לחובבי הז'אנר – והם כאמור רבים מספור – ה- GS מספק חוויה שהיא הרבה יותר מאשר כלי תחבורה שמטרתו לקחת אותך מנקודה A לנקודה B. יש כאן חלום, יש פנטזיה, יש מותג נחשק, ויש עדרים על גבי עדרים של רוכבים ורוכבות שמוכנים לעשות הכל כדי לשים את הישבן שלהם על GS בליווי מיטב המרצ'נדייז האפשרי, ועם כל תוספת שרק ניתן למצוא בקטלוג. את חלק מהרוכבים הללו בכלל לא מעניין מה הוסיפו או מה שינו מדגם אחד לזה שאחריו, וכל מה שחשוב להם הוא שזה יהיה GS עם לוגו של במוו ועם שתי בוכנות בולטות בצדדים. וכאמור במוו יודעת בדיוק איפה עובר חוט השני הזה, והיא שוזרת אותו היטב בכל נימי האופנוע. כל פרט ופרט, כל נקודה בו מוכוונת מטרה: להביא כמה שיותר אנשים אל המותג שנחשב בעיני רבים כטופ של הפרימיום שהכסף יכול לקנות.

את האנשים האלה הכתבה הזו לא מעניינת. שים להם פלקט בגודל טבעי של ווין דיזל בפתח אולם התצוגה עם חריץ של כרטיס אשראי, והם עדיין יגיעו באוטובוסים בהמוניהם ויזמינו את ה- GSים בערימות, ורצוי בגרסת ה-אדוונצ'ר היוקרתית. אם אתם חלק מהקהל הזה – מגניב לכם. תעברו הלאה לסוף הכתבה.

הכתבה הזו כתובה למענם של אלה שעדיין אין להם GS ושרוצים לדעת האם הכלי הזה טוב יותר מקודמו ובמה. המשיכו לקרוא.

עם זאת, אני חייב לציין משהו חשוב בפתח דברי, ואם זה המשפט האחרון שתקראו בכתבה הזו – דיינו: ה- R1250GS הוא אופנוע בן של ז&$@, כלי מעולה, קרוב למושלם, וכל מה שמעבר לזה הוא רק חיפוש של דברים קטנים שקפצו לי לעין או הרגישו לי קצת צורמים בסך החבילה המושלמת הזו. זה ישמע לכם קטנוני, זה יראה לכם כנבירה חסרת משמעות בתוך מוצר שהוא ממילא הכי טוב שהכסף שלכם יכול להשיג. אז קחו את זה בפרופורציה המתאימה. כל הכתוב כאן יכול לדבר אליכם, אבל תכלס, כנראה ש- 75% מהרוכשים הפוטנציאלים של הכלי בכלל לא ישימו לב לכל זה. ולא, לא ירדתי איתו לשטח.

יאללה בואו נתחיל.

המשך…

נתחיל מהסוף: אם תיקחו רוכב סטנדרטי שירד הרגע מאופנוע סטנדרטי אחר בנפח והספק דומה, תקשרו לו את העיניים, תושיבו אותו על הניקן, ואחרי ההתנעה תסירו לו את כיסוי העיניים ותתנו לו לצאת לרכיבה מבלי שהוא יודע על מה הוא רוכב בפועל – רוב הסיכויים שהוא לא ידע שהוא רוכב על משהו שמוגדר כמוטציה מוזרה. אני מהמר שפרט לקריאות התפעלות מרמת האחיזה וכושר הבלימה מקדימה, התלונות היחידות שתשמעו הן על פרונט שמרגיש מעט כבד (הוא כאמור לא יודע שמדובר בכלי בעל 2 גלגלים מקדימה), ואולי על תחושת אורך מוגזם של החלק הקדמי. הוא עובד, והוא עובד נפלא.

זהו. עכשיו משהוצאנו את זה החוצה, בואו נמשיך.

ה"ניקן" (צמד חרבות ביפנית, מבטאים אותו בדומה לשם המצלמה, ולא כמו מותג הנעליים) של ימאהה הוא אופנוע שונה בנוף ה-דו-גלגלי בעולם. אני מנסה לשים את האצבע על הסיבה לכך. אולי הצבע השחור? אולי הפלסטיקה המוגזמת מעט בפרונט? מממ… לא יודע, לא מצליח לשים על זה את…

אהה! יש לו שני גלגלים מקדימה! יש אופנועים בעלי מערכות היגוי "לא סטנדרטיות", כאלה שאני ראיתי רק בתמונות, במוזיאונים, ולעיתים מאוד רחוקות על כבישים בעיקר בחו"ל. אבל לניקן יש פרונט שלא דומה לשום דבר שראיתי, ever.

הניקן, אופנוע המבוסס על המנוע הסופר-מצליח של ה- MT09 (שלושה צילינדרים בנפח 847 סמ"ק) שנחשף לראשונה בשנת 2017 עושה שימוש בטכנולוגיית Leaning Multi Wheel של ימאהה (או LMW), שהיא שונה לחלוטין ממה שמקובל בכלים תלת-גלגליים של יצרנים אחרים שאנחנו מכירים מעולמות הקטנועים (ימאהה רכשה את הפטנט שמאפשר את השימוש בפרונט הדו-גלגלי מחברת Brudeli Tech Holding הנורבגית שהציגה דגם קונספט מעניין כבר ב- EICMA של 2005).

המראה החייזרי של הכלי, מקדימה בעיקר, מושג בזכות העובדה שלכל גלגל מצמד הגלגלים הקדמיים משודך צמד צינורות בולמים בקוטר 43 ס"מ מתוצרת KYB, צבועים בכחול (מהמם לטעמי, והוא גם משמש כמוטיב חוזר בצביעתו של האופנוע, גם על הג'אנטים), כך שבסך הכל מדובר על 4 צינורות, שניים בכל צד. הגלגלים עצמם נמצאים בחלקו הפנימי של מערך הבולמים (בניגוד למשל לקטנוע הטריסיטי של ימאהה שם הגלגלים נמצאים מבחוץ), כך שבמבט קדמי אי אפשר שלא לחשוב על אחת מהחלליות שהיו יורדות עלינו במשחקי ה- Space Invaders של פעם. הצינור האחורי בכל צמד משמש לטובת מערכת השיכוך, ואילו הקדמי מכיל רק שמן לטובת סיכוך ומהווה מעין חיזוק למערכת.

המשך…

לא הרבה יודעים, אבל אי שם בתחילת שנות התשעים שמה חברת במוו את העין שלה על ביצועיהם של האופנועים של דוקאטי בליגת הסופרבייק העולמית – אופנועים ששלטו אז בגריד ביד רמה ובזרוע נטוייה – ואמרה לעצמה "המממ…". בעוד שעל המסלולים השונים שעטו מכונות מלחמה כמעט מושלמות כמו הדוקאטי 851 ו- 888, במוו אמנם נהנתה מפריחה גדולה בתחום מכירות האופנועים, אבל בכל מה שקשור לספורט מוטורי דו-גלגלי במוו לא התחרתה בסופרבייק מאז אמצע שנות השבעים… במילים אחרות, חטיבת המוטורד של החברה ישבה על הברזלים בזמן שדוקאטי עשו בית ספר לכל העולם.

זה היה חייב להיפסק, אמרו ב-במוו.

המנהל הטכני של במוו מוטורד דאז – ד"ר בורקהרד גושל (שעבר לחטיבה ב- 1989 מחטיבת הרכב של במוו) – הטיל משימה חשובה על צוות הפיתוח של במוו מוטורד שמנה 200 מהנדסים: לייצר אב-טיפוס של אופנוע שמטרתו היא לבדוק האם ניתן מעשית להדיח את דוקאטי מכס השלטון במירוצי הסופרבייק – שבו הם נהנו מיתרון של 250 סמ"ק ומשקל של 140 ק"ג מעל למשולשי ומרובעי הצילינדרים שנאלצו לעמוד במגבלת 750 סמ"ק ו- 165 ק"ג. אם התשובה לשאלה זו היא "כן" אפילו ברמת התיאוריה, היה למהנדסי החברה צ'ק פתוח לעבוד משלב אב-הטיפוס של האופנוע, ולהכניס אותו לייצור המוני.

המטרה: לייצר במוו שיכול לתת לזה בראש?

בדיוק! ועם המחשבה הזו בראש יצאו המהנדסים לעבוד. מתכנן המנועים הראשי של החברה – היינץ האגה – החל במשימה לפתח מנוע חדש לגמרי, (בניגוד למנוע ה- R259 ה"מסורתי" שהניע את אופנועי הבוקסר הקונבנציונליים של במוו) – טווין שטוח מקורר מים בנפח 1000 סמ"ק (למעשה – 996 סמ"ק). המנוע כלל מערכת גל זיזים עליון כפולה בכל צד (DOHC), ו… שימו לב: מערכת דזמודרומית לתזמון השסתומים.

כך נולד ה- BMW R1, אופנוע ייחודי בדורו.

המשך…

את מכונת המלחמה הזו היה קשה לחסל. טוב לא צריך להיות מלודרמטי כל כך. אבל בכל זאת, אחרי כ- 20 שנים שבהם דגם ה- Hayabusa של סוזוקי מיוצר, הגיע הזמן לכבות את האורות ולהוריד את המסך על מה שהיה במשך שנים האופנוע הסדרתי החזק ביותר והמהיר ביותר – ever.

ה"היאבוסה" של סוזוקי הוא אופנוע שהוא תוצר של המלחמה הקרה, אבל לא בין הסובייטים לאמריקאים, אלא בין יצרניות האופנועים היפניים, מלחמה שהתלהטה מאוד סביב אמצע שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ובה חיפשו היצרניות לייצר את הכלי הסדרתי המהיר ביותר. היו אלה קוואסאקי עם ה- ZZR1100, והונדה עם ה- CBRXX "בלאק-בירד" (הציפור השחורה, עם רמז דק למטוס הריגול האלמותי שהחזיק במשך שנים רבות את שיא המהירות של מטוס ממונע במנועים שהם אינם רקטיים) שהיו בין הלוחמים הראשונים בקרב הזה שהתקרבו לגביע הקדוש של המהירות – 300 קמ"ש. 

ואז הגיעה סוזוקי עם ה- GSX1300R Hayabusa.

הא (כמו הא-לחמניה)

יא (כמו יא אללה)

בו (כמו בורגר)

סה (כמו סע סע יא טמבל)

סוזוקי לא קראו לאופנוע שלהם "היאבוסה" סתם כך, אלא עשו זאת תוך כדי שהם מכוונים לשני מקומות: ראשית, משמעותו של השם ביפנית הוא ציפור בשם Peregrine Falcon (או בז נודד בעברית) – היצור המגיע למהירות הגבוהה ביותר מכל בעלי החיים בעולם – ציפור שמגיעה בצלילה למהירות של כ- 390 קמ"ש. שנית, הבז הנודד אוהב לאכול מגוון ציפורים אותן הוא צד בזכות ראייתו המדהימה ומהירותו יוצאת הדופן – אבל אחת האהובות עליו ביותר היא השחרור, ציפור קטנה ושחורה, ששמה באנגלית הוא… נכון: Blackbird… רמז יותר מכפול אל מטרתו של הכלי – לאכול בלי מלח את ה"בלאק-בירד" של הונדה…

פרסומת מקורית של "בוסה" – כל דבר אחר נראה כמו טרף:

לוח שעונים של "בוסה" מודל 1999 עם מהירות סופית:

עם צאתו של ה"בוסה" לראשונה ב- 1999, עם משקל יבש של כ- 210 ק"ג ו- 174 כ"ס, נמדדו האופנועים מהדגם הראשון במהירויות של 312 קמ"ש אמיתיים, ולראשונה אופנוע מייצור סדרתי מצליח לרדת מ- 10 שניות במיאוץ ל- 400 מטר (רבע מייל ב- 9.86 שניות). בעוד שה"בלאק-בירד" של הונדה עבר בזמנו בקמ"שים בודדים את מחזיק השיא הקודם של קוואסאקי, הרי שה"בוסה" הצליח לעבור את מהירותו הסופית של ההונדה בלא פחות מ- 15-20 קמ"ש מלאים.

נוק אאוט מושלם. עד כדי כך שהונדה פשוט הרימה ידיים וזרקה את המגבת. הונדה לא תנסה יותר להתמודד על כתר האופנוע המהיר ביותר.

סוזוקי יצרה עבור האופנוע קטגוריה חדשה של אופנועים, וקראה לה "Ultimate Sport". זה לא היה בצחוק. ה"בוסה" ידע לעשות הכל, והרבה יותר טוב מכל אופנועי ה- 750 וה- 1000 סמ"ק של המתחרים, וזאת כמעט מבלי לאבד מיכולת הרכיבה הספורטיבית שנמצא ב- DNA של האופנוע. 

אבל מלחמת המהירויות לא הסתיימה. שנה מאוחר יותר, ב- 2000, יצאה קוואסאקי עם ה- ZX12R שלה, אופנוע ששווה מאמר נפרד, בניסיון לתת בראש ל"בוסה". שנת 2000 היתה שנה היסטורית: זו היתה הפעם הראשונה אבל גם האחרונה בהיסטוריה, שאופנועים מייצור סדרתי הציגו מהירויות "רשמיות" כאלה… עקב חששן של יצרניות האופנועים מפני רגולציה מצידם של האירופאים שהחלו להשמיע קולות להטלת חסמי ייבוא לאופנועים כה מהירים, החליטו כל היצרניות פה אחד להתחייב ל"הסכם ג'נטלמני" והטילו על עצמן הגבלת מהירות מרצון. כתוצאה מכך, החל משנת 2001 לא נוצר אף אופנוע סדרתי – חזק ככל שיהיה – שיכול היה לנסוע מהר יותר מ- 300 קמ"ש בתצורתו המקורית כפי שיצאה מהמפעל. גם אם הגבלה זו שוחררה באמצעים אלקטרוניים, הרי שברובם המכריע אם לא בכולם – צג המהירות לא היה מסוגל להראות מהירות גבוהה מ- 300 קמ"ש (אנחנו רואים כמה יוצאי דופן בשנים האחרונות, בעיקר קוואסאקי עם ה- H2).

סוזוקי ייצרה את ה"בוסה" המקורי משנת 1999 עד 2007. זה היה הדור הראשון שיוצר כמעט ללא שינויים, פרט להחלפת שלדת הזנב מאלומיניום לאחת מפלדה (ועל ידי כך הוספה של כ- 4.5 ק"ג למשקל האופנוע):

ב- 2008 עבר ה"בוסה" מספר שינויים בדור השני שלו, ונקרא GSX1340R: החל מהצורה שלו שעברה טיונינג נוסף לטובת אוירודינאמיות, דרך מכלולי האופנוע, מערכת פליטה שונה (הכוללת גם ממיר קטליטי) וכלה במנוע חזק יותר שהפיק 194 כ"ס. משנה זו יוצר האופנוע כמעט ללא שינויים עד ל- 2018 מלבד תוספת של מערכת ABS, קאליפרים של ברמבו מקדימה, ושינויים מינוריים במערכת ניהול המנוע.

"בוסה" דור שני, מודל 2008:

בשנים אלה צבר לעצמו ה"בוסה" כמות הולכת וגדלה של אוהדים, ושימש כפלטפורמה למגוון עצום של שיפורים: החל ממראה חיצוני, דרך שיפורי מנועים ותוספות של ניטרו וטורבו, שינויים במערכת הפליטה והיניקה, וכלה בהתאמת הכלי למירוצי דראג. כל מה שתעלו על דעתכם, ועוד.

פרסומת של "בוסה" דור שני:

המשך…

מותג האופנועים האמריקאי "אינדיאן" נחשב כמותג אייקוני בעולם הרכב הדו-גלגלי, עם שורשים שנשתלו כבר בתחילת המאה ה- 20. ב- 1920 השיקה אינדיאן את הסקאוט המקורי, דגם שיוצר עד 1949. אך בעקבות מלחמת העולם השנייה נקלעה החברה לקשיים וסגרה את שעריה ב-1953.

מאז נעשו מספר ניסיונות להחיות את המותג המיתולוגי עם הצלחה מוגבלת (בין היתר על ידי שימוש באופנועים מתוצרת אנפילד הבריטית, שימוש שלא כדין בשם המותג כדי לייצר מיני-בייקס באיטליה, ואפילו ניסיון אחד לשיתוף פעולה עם דוקאטי). ב- 2011 רכשה חברת פולאריס את הזכויות למותג ופתחה בפעולות רציניות להחייאתו, וב- 2017 החלה חברת ד.ל.ב (יבואנית KTM ופולאריס, בין היתר) לייבא את אופנועי אינדיאן לארץ הקודש.

הזיקה שלי לאופנועים מהסוג הזה נוטה לאפס, וגם על מה שנקרא בישראל כ-קאסטום אני לא ממש אוהב לרכוב. אבל היות שההזדמנות נקרתה לדרכי, אמרתי יאללה. מה יכול להיות. נותנים לך לימונים וגו'.

ככה היה נראה הסקאוט המקורי (ויקיפדיה). בינו לבין הדגם הנוכחי אין שום דבר, פרט אולי לעובדה שמדובר בכלי רכב בן שני גלגלים… אבל אין כמו לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה, והאמריקאים מתים על זה:

לפני שאתייחס לדגם הנוכחי, אי אפשר בלי לתת את פרט הטרוויה החשוב ביותר בתולדות הסקאוט: בין השנים 1962-1967 שימש הסקאוט כאופנוע שעליו ניסה (והצליח) ברט מונרו הניו-זילנדי (מגולם על ידי אנתוני הופקינס הנפלא בסרט "האינדיאני המהיר בעולם") לשבור מספר שיאי עולם במהירות, כשהוא עושה זאת על גבי סקאוט מודל 1920 עליו עבד למעלה מ- 30 שנה. מונרו לא הסתפק במהירות המקסימלית המקורית של האופנוע – כ- 90 קמ"ש, ובמשך כל אותן שנים שקד ועמל על שידרוג כל רכיבי האופנוע כשהוא עושה את כל העבודה במו ידיו. בשנת 1962 הוא גייס די כסף כדי לטוס לארה"ב לסדרה של רכיבות שהתבצעו על פני מישורי המלח הגדולים של בונוויל, יוטה. בשנה זו הוא שבר את שיא המהירות לאופנוע בנפח 883 סמ"ק והעמיד אותו על 288 קמ"ש (כשנפח המנוע המקורי הוגדל ל- 850 סמ"ק). בשנת 1966 הוא חזר והתחרה בקטגוריית שיא המהירות לנפחי 1000 סמ"ק עם מנוע ששודרג ל- 920 סמ"ק, והעמיד את השיא על 270 קמ"ש. בשנת 1967 במסגרת אותה קטגוריה הוא העמיד את השיא על כ- 295 קמ"ש (תוקן לאחר מותו לכ- 296 קמ"ש), שיא המהירות לאופנועי אינדיאן שמחזיק עד לימינו אנו. יצויין שבמהלך אחת הרכיבות הוא נמדד על 331 קמ"ש…

עכשיו תסתכלו רגע על האופנוע למעלה ותנסו לדמיין את עצמכם רוכבים במהירות כזו על אופנוע כזה…

נחזור למציאות.

זה לא לימון. זה פאקין פומלה. אני מגיע בבוקר יום שמשי וחם במיוחד לאולם התצוגה של אינדיאן באזור המרכז. המתחם, המשותף לרכבי סיטרואן, פיג'ו ו- MG, מושקע במיוחד ומקושט לקראת אירוע אחר שאמור להתקיים שם באותו יום. בחזית חלונות הראווה עומד הבובר, שחור לגמרי, מרשים למדי.

המשך…

עם מעל 46,000 כלים שנמכרו, דגמי הסקרמבלר של דוקאטי נוחלים הצלחה עולמית מאז שהוצגו לראשונה ב- 2014. כשיצרן אופנועים מפתח ומוכר דגם שהופך להיות להיט, זה יהיה פשע מצידו לא לפתח ולשכלל את ההיצע המבוסס עליו. גם היצרן האיטלקי מבולוניה לא פראייר ויודע לזהות אווזה מטילת ביצי זהב. וכיוון שכך על ההיצע הקיים של משפחת הסקרמבלרים שכוללת את הדגם המקורי בן ה- 800 סמ"ק על שלל תת-גרסותיו ואת האח הקטן – ה- Sixty2 בנפח 400 סמ"ק, מצטרף כעת גם אח גדול בנפח 1100 סמ"ק שנחשף לראשונה בתערוכת מילאנו ב- 2017 והגיע לאחרונה ארצה, דגם שפונה גם הוא לקהל הרוכבים שמאס בשבלוניות של הדגמים היפניים, ומחפש סטייל ועיצוב בנוסף ליכולות רכיבה דינאמיות.

הרבה אופציות, ויש עוד:

https://scramblerducati.com/en

כמו דגם האייקון הצהוב בנפח 800 סמ"ק, גם הסקרמבלר הגדול שנמסר לנו ע"י היבואן לרכיבות מבחן מגיע בצביעה הצהובה הבולטת מרחוק. אי אפשר לפספס את הנוכחות של הכלי, אבל מכיוון שהוא עדיין לא נצפה על כבישי ישראל, גם אלה שמכירים את אחיו הקטן מתבלבלים לרגע כשהם מתבוננים בו. "רגע, מה זה?" היא שאלה שחזרה על עצמה מספר פעמים בעת שני ימי הרכיבה, גם מפי רוכבי דוקאטי מנוסים. הסקרמבלר הגדול מושך מבטים, במיוחד אם אתה מגיע רכוב כשאתה מצוייד בשלל פריטי הלבוש המהווים את אותו "לייפסטייל" שמזוהה עם מותג הסקרמבלר – מעיל, קסדה צבועה בצביעה מיוחדת, כפפות עור חומות ומגפיים תואמות. וזו הגדולה של דוקאטי בכל מה שקשור לקונספט הסקרמבלרים: פנייה לא רק אל התחושות הנובעות כתוצאה מהרכיבה עצמה (ולא שהרכיבה רעה, בכלל לא!), אלא בעיקר לסגנון החיים והמסר שאותו מבקש הרוכב או הרוכבת להעביר: "אני קול, זו הפוזה שלי, תראו איזה מגניב".

בגלל שזה דוקאטי. ואפילו שזה לא באדום.

הקטלוג מלא, רק תבחר את מה שעושה לך נעים בלב:

https://scramblerducati.com/en/accessories

המזלג הקדמי המאסיבי של הסקרמבלר מנצנץ בצהבהב, משתלב היטב עם מיכל הדלק ושאר האלמנטים המעוצבים. האופנוע לא נראה גדול בפני עצמו, אבל בהשוואה לדגם האייקון מבחינים מיד בהבדלים: צמד אגזוזים נאים למראה מתחת לזנב, אם כי מי שמחפש סאונד מוטב שיחשוב מהר מאוד להחליף אותם במשהו אחר כמו האגזוז הכפול החד-צידי של טרמיניוני, כי המערכת הפליטה המקורית היא לא מהסוג שיגרום לזקנות להפיל את התותבות שלהן בזמן שאתם חולפים לידן ברחוב.

כמעט ואין שום חלקי פלסטיק מיותרים באופנוע. והמעט שישנו, מוסתר בקפידה. איכות ההרכבה מעולה, כשהכל מרגיש ונראה "יושב בול במקום". מקדימה מתהדר הסקרמבלר ביחידת התאורה משוכללת למראה, מורכבת מתאורת לדים יפהפיה (שניתן לקבוע האם היא דולקת או לא) המותקנים בהיקף של פנס עגול "סקרמבלרי" ומתכתי, המחולק ל"רבעים" בהתאם לתאורה ההיקפית. מעליו יש "כלום". נאדה, בעצם רואים את הכביש לפני הגלגל הקדמי דרך חצי עיגול שנוצר כתוצאה מכיפוף צינור הבלמים הקדמי. נקי, מעוצב, אסתטי.

תתעלמו מהברחשים לרגע:

הכידון רחב למדי ונוח לאחיזה, מאפשר הטיות מהירות של האופנוע באמצעות פקודות היגוי הפוך מדוייקות. החיבור למזלג מרגיש הרבה יותר קשיח מאשר בדגמים הקטנים יותר כשמאמצים אותם במיוחד, מה שמאפשר תחושה בטוחה יותר בעת רכיבה בכבישים מפותלים. על הכידון בתי המתגים סטנדרטיים למדי, ודפדוף בין שלל האופציות על הצג מאפשר לנו כניסה למערכת ההגדרות של האופנוע ובחירת מצבי מנוע – גם בזמן נסיעה. לא ניתן לשנות הגדרות בעת שהאופנוע נע, אבל היי, יש לנו ביטול איתות אוטומטי מצויין ותאורת LEDים הניתנת לקונפיגורציה. הכידון כמעט נטול ויברציות, והמראות סבירות למדי ומאפשרות מבט טוב אחורה מבלי שהתמונה תטושטש ע"י רעידות מיותרות. בחלקו הקדמי הימני של הכידון יחידת התצוגה המעוצבת בצורה ייחודית המתכתבת עם העיצוב בסקרמבלר 800 – פס אחד מצידו השמאלי של עיגול – ונותנת תחושה "מנותקת" משאר האופנוע כיוון שהיא מחוברת אליו בצורה מעניינת, כמעט "צפה" באוויר, וזה ברור במיוחד לאור העובדה שלאופנוע אין שום מיגון לרוח (ניתן כמובן להתקין כזה אופציונלי, אבל מי ירצה לקלקל את הפוזה?). כמו בסקרמבלר הבינוני, גם לוקח כמה שניות להתרגל לפס הסל"ד הנמצא בחלק פחות אופייני של המעגל – בחלקו התחתון. מעבר למד מהירות יש את כל שאר האלמנטים החיוניים כמו מד דלק, תצוגת הילוכים (מעולה ומאוד פונקציונלית), שעון, מצב בקרת האחיזה ומפת המנוע, וכל שאר הפיצ'יפקעס.

כן, גם זה מלוכלך:

המשך…

92 שנה לאחר היווסדות החברה האיטלקית מבולוניה, מתכוננת דוקאטי לקראת האירוע הגדול בתולדותיה – ה- World Ducati Week של 2018, והפעם האירוע הוא העשירי במניינו.

לאחר ההצלחה של האירוע הקודם בשנת 2016 אליו הגיעו למעלה מ- 81,000 רוכבים ורוכבות לאור נתוני מכירות מדהימים שרק הולכים וגדלים משנה לשנה, עשרות אלפי אוהדים מכל קצוות העולם (תרתי משמע) מתכוננים לקראת האירוע הגדול של 2018.

ככה זה היה נראה באירוע הקודם:

כתבתי על כך לפני האירוע הקודם, וגם על החוויה שלי באירוע עצמו:

מועצת שבט אדומי העור

המיקום הוא קבוע – על מסלול המירוץ מיזאנו (או בשמו המלא מסלול מזאנו ע"ש מרקו סימונצ'לי) אשר לחוף הים האדריאטי, למרגלות רפובליקת סאן מרינו ובסמוך לעיר הנופש רימיני. השנה, האירוע מתקיים בין התאריכים 20 ל- 22 ביולי.

המהלך האירוע תתקיים תחרות "המונסטר היפה בעולם":

https://www.ducati.com/ww/en/experience/world-ducati-week/garage-contest

אבל לא רק. בתוך מתחם האירוע יש מספר רב של אוהלים, ביתנים ועמדות – כל אחד בנושא אחר, בין אם של היצרן עצמו, ובין אם של יצרנים ונותני שירות אחרים. בין הביתנים המעניינים ניתן למנות את אזורי השירות (דוקאטי עם מוסך מלא לטיפול באופנועים, אוהלינס עם עמדת כיוון בולמים, פירלי עם מכירה והתקנה של צמיגים ועוד), אזורי המידע (הכוללים מעין מיני מוזיאון, ביתן לימודי שבו ניתן להצטרף להרצאות מעניינות בתחומים שונים כמו עיצוב וייצור אופנועים, לימוד על מערכות הבקרה המתוחכמות ועוד, עמדות של יצרנים כמו ג'יבי, דיינזה, ברמבו, טרמיניוני, בוש, צביעת קסדות, הדפסה על חולצות, חריטה על אביזרי אלומיניום ועוד), אוכל ושתיה ללא הפסקה, וכן חנויות הכוללות אאוטלט של אביזרי לבוש ומיגון כולל חנות המוצרים הממותגים של דוקאטי שמכרה ציוד בהנחות נאות, וכן חנות האקססוריז וחלקי האופנועים בהם ניתן היה לרכוש פריטים מקטלוג החלקים של דוקאטי.

באירוע יהיו נוכחים כל המי ומי של החברה, וגם רוכבי ה- MotoGP של החברה, ביניהם כמובן אנדריאה דוביציוזו וחורחה לורנזו (אלוף העולם בקטגוריה הבכירה בשנים 2010, 2012 ו- 2015), וככל הנראה גם רוכבי עבר מהוללים כמו קייסי סטונר (אלוף העולם בשנים 2007 ו- 2011), וטרוי בייליס (אלוף העולם בסופרבייק בשנים 2001, 2006 ו- 2008) ועוד.

במהלך היום השלישי של האירוע תתקיים תצוגה אוירובטית של מטוסי קרב איטלקים, ככל הנראה ברמה אחת גבוהה יותר ממה שהיה ב- 2016:

כרטיסים ניתן לרכוש כאן:

https://www.ducati.com/ww/en/experience/world-ducati-week/tickets

הערה: חברי מועדון דוקאטי זכאים לכרטיסים בהנחה של 100%. אם אתם מעוניינים להגיע לאירוע ואינכם חברי מועדון, צרו קשר.

מאת: אופיר גולן

BMW F800R מיוצר כבר 6 שנים, אך נחשב לאחד הדגמים הקצת פחות מוכרים לציבור מתוך ליין הדגמים של היצרן. בעולם, במהלך 2015 נמכרו 5,971 יחידות מהאופנוע. הרחק מאחורי שיאני המכירות של היצרן: ה- R1200GS, או גרסאת האדוונצ’ר שלו שנמכרו בכמות של 41,692 כלים, ובסה"כ היוו כמעט שליש ממכירות היצרן העולמי.

בארץ ובעולם, תחום אופנועי הנייקד הבינונים גדל בצורה משמעותית בשנים האחרונות עם הופעת דגמים “בסיסיים” ומבוקשים, להיטי מכירות כמו הימאהה MT07 וסוזוקי SV650. אבל כשה- BMW F800R עמד מולם עם מחיר העומד על 84 אלף ש”ח, הוא היה רחוק שנות אור מאופנועי הקטגוריה שלו. יקר בכ- 10 אלף ש”ח מהימאהה MT09 וב- 14 אלף ש”ח מהקוואסאקי Z900 החדש, ובעצם זול מאופנועים כמו הדוקאטי מונסטר 821 רק בכ- 2,000 ש"ח. 

שוק האופנועים המקומי חווה הוזלות שונות בעיקר באופנועים הללו ונראה היה כי ל- BMW לא היה מענה אטרקטיבי ללקוחות שמחפשים אופנוע ראשון “גדול”, בתקציב ובראש שפוי, ולא רוצים שפע אותיות R בשמו של האופנוע. עבורם המחיר מהווה שיקול מהותי. לכן, כשדלק מוטורס החליטו לחתוך את מחיר האופנוע ל-70 אלף ש”ח ה- F800R התחיל להשמע הגיוני. יצאתי לבדוק האם זה מקרב אותו מספיק, והאם אנו מקבלים מספיק אופנוע בעבור הסכום הזה.

אני אוסף את האופנוע בסוכנות. הסבר מהיר סביב האופנוע, טלפונים לחירום וקצת שאלות נוספות ואני מוכן לצאת לדרך.

מבט ראשון (ומה נשתנה):

ה- F800R מכיל מנוע טווין מקבילי שקיבל ב- 2017 התאמות לתקנות יורו 4 ועם שינויים קטנים שהצליחו להניב 3 כ“ס יותר מהדגם היוצא, עם הספק שעומד על 90 כ“ס. מצערת חשמלית חדשה מבטיחה תגובה ושליטה טובה יותר, מערכות אלקטרוניקה של ABS, חיישני לחץ אויר, מחשב דרך, בקרת החלקה ומצבי ניהול מצערת שונים.

קצת מידע טכני:

לוח השעונים אינפורמטיבי ומכיל שעון מהירות ושעון סל"ד מכניים לצד צג דיגיטלי המכיל שלל אינפורמציה על תצרוכת דלק, מצב מצערת, מצב המתלים, מרחק, צג הילוכים ומד דלק. משקלו 202 ק"ג ומתגלגל על צמיגים במידות 120/70-17 קדמי ו- 180/55-17 אחורי. מזלג קדמי הפוך ומתלה אחורי שניתן לכוון לעומס קפיץ ושיכוך החזרה. אפילו משכך היגוי מגיע פה כחלק סטנדרטי והוא נמצא תחת משולש ההיגוי התחתון באופנוע. הפנס הקדמי הוחלף מהפזילה/קריצה הא-סימטרית שהיה למשהו שהוא נעים יותר לעין. את מצב המצערת וכיוון המתלים החשמליים ניתן לבצע על ידי כפתורים בכידון עצמו תוך כדי רכיבה, נוח למדי.

מתג האיתות בעל מהלך מעט קצר ועם כפפות עבות היה קצת קשה לתפעול, ומתג האור הגבוה בעצם מופעל על ידי דחיפה של מתג האיתות החוצה עם האצבע. משהו שלקח מעט זמן להתרגל אליו.

מיכל הדלק של האופנוע נמצא תחת המושב כך שבעצם "מיכל הדלק" הוא מקום לתיבת האויר. אהבתי שהשרשרת נמצאת בצד הימני של האופנוע, במקום נוח לגישה ולשימון.

אפשר להתחיל?

המשך…

"אתה בטוח שאתה רוצה את המפה החזקה?" שואל אותי עופר מאופרוד, רגע לפני שאני עולה על הקטום… "כן, בטוח". אני עונה, "OK אבל אתה יכול להתחיל במפה רגועה יותר עד שתתרגל" (צריך להרים את הכיסא ולסובב כפתור קטן על מנת להחליף מפות) "לא זה בסדר עופר, באמת". אני עונה.
במכת הגז הראשונה, כשכמעט ראיתי את השמים מהאספלט, לאחר שהקדמי טס למעלה, כמו פגז שנורה מלוע של תותח, דבריו של עופר כמה דקות לפני נשמעו ברורים ומובנים יותר.

צילם- עומרי גוטמן

סטפן הגדול אמר בעבר על ה- 690R שהוא דומה לשלוחה של המוח. אתה עוד לא חושב על הפעולה והאופנוע מבצע. רוצה להאיץ? אתה יוצא מהמקום כמו מתוך לוע של תותח, רוצה לבלום? הברמבו שותלים אותך במכה. בכל זאת מדובר במנוע חריג – הסינגל החזק בעולם בייצור סדרתי – מנוע ה- LC4 האימתני של קטמ עם כמעט 700 סמ"ק ו- 70 סוסים, וכל זה רק על 139 קילו מצומקים. מנוע הסינגל מקורר מים עם שני מצתים והזרקת דלק משלב גם מערכת לניהול מנוע, מערכת המאפשרת מגוון של מצבי רכיבה ומצערת חשמלית – Ride by Wire. המנוע הזה כל כך מוצלח, מרגש ומיוחד שפוגשים אותו בלא פחות מארבעה אופנועים: ב-דיוק, ב- SMR, ובאנדורו של קטמ. בנוסף, אותו מנוע בדיוק נמצא גם בהסקוורנה 701 שזה בעצם עוד אופנוע של קטמ. ארבעת הדגמים הללו חולקים את אותו מנוע בדיוק כשבדגם החדש של 2018 עלתה כמות הסוסים באורווה של ה- 701 ל- 75 ראש, כשכל זה מתפרץ מצילינדר אחד גדול כמו לבה רותחת מתוך לוע של הר געש.

צילם- עומרי גוטמן

המנוע הוא אמנם הדובדבן שבקצפת, אבל כל האופנוע כולו מרגיש כמו מכונת קרב מלוטשת – "Ready To Race" אמיתי. זו מכונה שמשדרת איכות מרמת המכלולים ועד לרמת הגימור המוקפדת. האופנוע נראה כמו סוס ערבי גזעי. גבוה מאוד- 93.5 ס"מ מהקרקע, מרווח גחון מכובד של 28 ס"מ, בולמים ברמה גבוהה – CS 4 – בעלי מהלך מתלה קדמי\אחורי 250\250 מ"מ, בלמים של ברמבו, בלם דיסק קדמי 300 מ"מ בלם דיסק אחורי 240 מ"מ, ולליטוש החבילה מתווסף גם קלאץ' מחליק.

המשך…

מועדון Desmo Owners Club הוא מועדון עולמי המאגד בתוכו את רוכבי דוקאטי הפזורים על פני עשרות מדינות בעולם. חברי המועדון מתאחדים באהבה שלהם למותג האופנועים האיטלקי ומבלים יחד בשלל פעילויות מאורגנות, בעיקר בארץ אבל גם בחו"ל. בישראל, המועדון זוכה לתמיכה מצידו של היבואן, וכל רוכב או רוכבת המחזיקים בבעלות נוכחית על אופנוע מתוצרת דוקאטי רשאי להצטרף למועדון.

חברי המועדון זוכים בשלל הטבות הכוללות ביניהן הנחות על טיפולים, צמיגים, אביזרים, פרטי לבוש ומיגון. בהמשך השנה נפעל על מנת להרחיב את היצע ההנחות לחברים.

עם התחלת הרישום למועדון כבר הצטרפו לשורותיו קרוב ל- 100 רוכבים ורוכבות, בעלים של אופנועים מדגמים שונים, החל ממונסטרים מקוררי מים מהדור הראשון, מולטיסטרדות מהדגמים הראשונים ועד לשיא הטכנולוגיה של השנתיים האחרונות, דרך היפרמוטרד, סקרמבלר, פאניגלה ועוד ועוד.

מועדון DOC בישראל מתכנן לקראת שנת 2017 את הפעילויות הבאות:

* טיולים חודשיים הכוללים ארוחות ופריסות מושקעות

המשך…

לרגע חשבתי שחזרתי בזמן, לשנות ה- 70, שנות ילדותי.

תחושת נוסטלגיה ורומנטיקה אפפה אותי כשהגעתי לעופר אבניר להוציא את הגוצי בבוקר יום שישי. הגוצי עמד שם בין כל ה- 4 בשורה, הטווינים והסינגלים המודרניים. הסופרספורטיים והאדוונצרים הנוצצים, עתירי הנפח והסוסים. הוא ניצב גאה, בלי רגשי נחיתות, כאילו רוצה לומר: עם כל הכבוד לסוסים שלכם ולסמקים שלכם, לי יש משהו אחר שלכם אין!

עיצוב הרטרו החזיר אותי ברגע אחד לימים בהם היה אפשר למצוא ברחובות גוש דן אופנועים דומים: נורטון, טריומף, BSA. בזמנו אופנוענים נחשבו למשוגעים אמתיים, הם היו מעטים, ואנחנו הילדים של שנות ה- 70 הערצנו אותם. הם היוו סוג של בריחה מהמציאות הישראלית המיליטנטית והסולידרית. חבורה של אינדיבידואליסטים פרועים שרוכבים אל החופש. הם הקסימו אותנו. ובזמנו היה לאן לרכב, האופק היה רחב ורחוק – כל חצי האי סיני היה שלנו. אחת הפעמים הראשונות שראו חבורת אופנוענים ישראלית בטלוויזיה הייתה כאשר צוות צלמים של ערוץ 1 (היה רק את אותו ערוץ בזמנו ובשחור לבן) ליווה במסגרת סרט דוקומנטרי, חבורת אופנוענים בדרכה לפסטיבל נואבה האגדי בסיני (הוודסטוק של ישראל).

מאז שנות ה- 70 וה- 80 העליזות זרמו הרבה מים בירקון והיום יש מאות אלפי רוכבים ואופנועים בארץ ומכל הסוגים, כולל כאלה הנחשבים לאקזוטיים במיוחד, כמו דוקאטי ו- MV אוגוסטה. בכלל, סצנת האופנועים הפכה בשני העשורים האחרונים בישראל להמונית, צבעונית ומושכת, בדומה לאירופה.

המשך…

אחרי שהוצג לקהל כקונספט בשם City Adventure בתערוכת EICMA במילנו בשנה שעברה, הונדה הכריזה על התחלת הייצור של קטנוע ה- X-Adv המגניב למדי שלה ב- 2017, והוא צפוי להיות מוצג לראשונה ככלי מייצור המוני גם בתערוכה של נובמבר השנה.

אחרי מספר ניסיונות שניתן להגדיר אותם מינוריים של יצרנים אחרים, כדוגמת פיז'ו עם הטרקר, ימאהה עם ה- BW, וכמובן פיאג'יו עם הטייפון האגדי (אפשר אולי להזכיר באותה נשימה גם את ה"ברוטוס", כלי מעניין למדי אך כזה שנותר ברמת אב-טיפוס מתערוכת EICMA של 2012) – הונדה הולכת צעד קדימה, צעד אמיץ למדי יש לציין, ומגדירה את תרבות הפנאי/שטח של השנים הקרובות. לא רק האפריקה טווין הסופר-מצליח, אלא החל משנה הבאה, גם ה- X-Adv האוטומטי המשודך לתיבת ה- Dual Clutch Transmission או DCT (אופציונאלית באפריקה טווין, כך גם בקרוסטורר הגדול יותר וכן ב- VFR הספורט-תיור).

לא הרבה ידוע על הכלי, אם כי סביר להניח שהוא יהיה מצוייד בבולמים בעלי מהלך מתאים לרכיבת "שטח", מנוע 750 סמ"ק שנלקח מסדרת ה- NC, ושלדה שנלקחת ככל הנראה מאותה סדרה, תא מטען מתחת למושב המסוגל להכיל קסדת שטח, וכן משקף מתכוונן. אם ההימור יצליח, ואם המחיר יהיה מתאים, יש לצפות לכלי מדליק למדי שיאפשר למתוח את גבולות הכיף שאפשר היה לעשות עד כה עם קטנועים אוטומטיים שכאלה – גם מבחינת ההספק המכובד, ובהחלט גם מבחינת יכולות שטח שהן מעבר לגימיק נחמד. טיזר אחד אפשר לראות כאן, באתר של הונדה אנגליה.

לא, אני לא מצפה לראות ערימות של רוכבי X-Adv מסתערים על הסינגלים באזור בן שמן וכו', אבל ללא ספק יהיה מדובר בכלי מסקרן למדי שאני אישית אשמח מאוד לבדוק.

הנה כמה סרטונים שיקפיצו לכם את הפיוזים:

המשך…

לאופנועים חשמליים יש יתרון אחד אדיר לעומת כל אופנוע ממונע באמצעות מנוע בעירה פנימית – היכולת להפיק את מירב העוצמה של המנוע החל מהשנייה הראשונה שבה המצערת נסחטת.

יצרנים רבים מנסים את כוחם בכלים דו-גלגליים חשמליים (ראו עוד על כך באתר). אחד מהם – ה- LS-218 של חברת לייטנינג האמריקאית – אינו אופנוע חדש (דגמים ראשונים שלו החלו לנסוע כבר לפני כ- 3 שנים), אך הוא מתיימר לשבור את כל השיאים האפשריים. עם מנוע מקורר מים המפיק 150 kW (מקביל ל- 200 כ"ס), ועם מומנט מפרק סלעים (באמת) הכפול בעצמתו מזה של אופנוע ספורט סופר-חזק כמו הדוקאטי פאניגלה – ה- LS-218 נקרא כך על שם המהירות הסופית שלו – 218 מייל בשעה, בערך 350 קמ"ש.

המשך…

את התמונות הבאות צילמתי בעת ביקור באירוע יום הולדת ה- 90 של דוקאטי במסלול מיזאנו (ע"ש מארקו סימונצ'לי) אשר לחוף האדריאטי של איטליה. אי אפשר שלא להתפעל מעשרות אלפי האופנועים שגדשו את האירוע, אבל כשעברתי ליד הכלי הזה נעתקה נשמתי.

בהתחלה זה נראה נורמלי למדי:

אבל אז אתה מסתכל קצת יותר טוב, ומבין שיש פה משהו מוזר. שימו לב למיקום של הפנס, מגן הרוח והכידון:

האיש, רוכב דוקאטי לשעבר מאנגליה בשם מייק הארפר, נפצע בתאונת דרכים ורותק לכיסא גלגלים. אבל זה שהוא הפך להיות משותק זה לא משהו שימנע ממנו להמשיך לרכוב על הדוקאטי האהוב עליו ולהמשיך לטייל עם החברים שלו.

המשך…