קטגוריה: יצרנים

בכל פעם כשאני לוקח כלי לרכיבת מבחן, ובמיוחד כשמדובר באופנוע חדש, מסקרן, או כזה שיש לי כלפיו ציפיות מוקדמות – אחד הדברים הראשונים שעולים לי בראש כשאני רואה אותו לראשונה ו/או כשאני מניע ויוצא לדרך על המכונה – הוא מילה, שתיים, משפט שיהיו כותרת לכתבה. לעיתים הכותרת אומרת הכל ולכן חשוב לדייק.

כשהגעתי לראשונה לאולם התצוגה המוקפד של טריומף בתל אביב וראיתי לראשונה (בישראל) את הרוקט 3R עברה לי מחשבה בראש: הבוס של הבוס. Say no more.

זהו. אפשר להמשיך. תישארו איתי. יהיה מעניין.

אי שם בשנת 2007 יצאתי לטיול בארה״ב, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה שבועות וחרשתי את הצד המערבי של אמריקה מלוס אנג׳לס בקליפורניה, דרך הכבישים המדהימים שעולים לאורך החוף של האוקיינוס השקט, סנטה ברברה, מונטריי, סן פרנסיסקו והמפרץ, יערות עצי הסקוויה העצומים, מדינת אורגון, פורטלנד והרי הרוקי, ואז מדינת וושינגטון, סיאטל ועד לוונקובר בקנדה. ולמה אני מספר לכם את כל זה? הא! זו היתה השנה וזה היה המקום שבו רכבתי לראשונה על טריומף רוקט (אם כי טכנית, זה לא היה אותו אופנוע למרות שהשם די דומה ואפילו קצת מבלבל – מדובר ברוקט III המקורי, ולא ברוקט 3 נשוא כתבה זו – עוד מעט נסביר למה). כבר אז היה מדובר במכונה יוצאת דופן ששמה הלך לפניה, האופנוע בעל נפח המנוע הגדול ביותר מיצור סידרתי, ואחד האופנועים החזקים ביותר בשוק באותה תקופה. למרות שמבחינת מהירות סופית הוא הגיע "רק" לאזור ה- 240 קמ"ש הוא התפאר בתאוצה שהיא הכל פרט לפוליטיקלי קורקטית. לאופנוע שהיה אז נטול בקרות לחלוטין זה היה וואו. כשרכבתי עליו הייתי מוגבל מאוד בזמן ובגלל החששות הגדולים שלי מפני מפגש אקראי עם משטרת תנועה אמריקאית (ראיתי מספיק סרטים כדי להבין שזו חוויה שלא ארצה לחוות) שמרתי על מגבלות המהירות בקפדנות, וגם כשפתחתי גז זה היה רק בקטנה. אבל זרעי הפורענות נשתלו אצלי במוח כבר אז…

רגע, לא הבנו. רוקט III זה לא רוקט 3?

נכון מאוד. אסביר: מודל הרוקט III המקורי היה רעיון שהתחיל להתגלגל במסדרונות היצרן הבריטי עוד ב- 1999 ואשר נכנס לייצור בשנת 2004. היה זה אופנוע שהיה בראש ובראשונה פורץ דרך בתחומים רבים ולמעשה קבע סטנדרטים חדשים בתחומו – מנוע בנפח מגלומני של לא פחות מ- 2,300 סמ״ק, שלוש בוכנות (שנפח כל אחת מהן הוא יותר מזה של קרטון חלב), צמיג אחורי ברוחב 240, פוזה וסטייל בריטיים למהדרין, וביצועים של אופנוע-על (עם מספרים כמו 0 ל- 100 בפחות מ-3 שניות) שגרמו לכל המתחרים דאז (כמו הארלי דיווידסון עם הנייט-רוד או ימאהה עם הוי-מקס) להשפיל מבט ולהשתין שלולית שמן מרוב פחד. הרוקט III יוצר במספר גרסאות שכללו גם רואדסטר, קלאסיק, ו-טורר. אבל אחרי כמעט 15 שנות ייצור ולאור מגבלות יורו 5 החליטו בטריומף שהגיע הזמן להחליף אותו.

המשך…

זהו. הפעם זה סופי (אחרי הפעם הזו ואחרי הפעם הזו). אחרי 6 אופנועי סוזוקי היאבוסה דור 2 שהיו ברשותי – מהשנים 2008 (כתום שחור), 2010 (כחול כהה), 2012 (אדום בורדו), 2014 (כחול לבן), 2018 (לבן אדום) ו-2020 (שנולד בצבע אדום דובדבן אבל נצבע בהחלטה ספונטנית לצבע אפור בטון עם שחור) – כל אחד יותר מהנה מקודמו – עושה רושם שזהו, תם הפרק הזה בחיים שלי.

בתמונה – בוסה 2020 בצביעה ייחודית:

נהניתי מאוד, רכבתי בשיא הכיף, רכבתי חזק, ולפעמים אפילו חזק מאוד, ובסה"כ יותר מ-100,000 ק"מ מצטברים על בוסות. אפילו עשיתי איירון באט על בוסה ב-2015.

בוסה 2008:

אפשר להגיד שרכיבה של כל כך הרבה שנים וק"מ על הכלי הזה הפכה אותי לרוכב טוב יותר, מודע יותר, אחראי יותר – כי רק מי שרוכב על בוסה ושרד לספר על זה יודע בדיוק שזה כלי שאמנם מצוייד בתחנת כוח גרעינית – מנוע 4 בשורה בנפח מפגר של 1340 סמ"ק שמפיק קרוב ל-200 כ"ס, אבל עם אפס בקרות אתה מקבל בדיוק כמה שאתה סוחט את המצערת, בלי פילטרים ובלי מלאך אלקטרוני קטן ששומר עליך מטעויות… כמה שאתה פותח – זה מה שאתה מקבל… ואם אתה חוליגן חסר מוח אתה מהר מאוד תמצא את עצמך במצב ביש…

בתמונה – אני ובוסה 2012 על המסלול:

בתמונה – בוסה 2010 והדגמת אחיזה:

לכן אפשר לומר שלאורך השנים, הרכיבה על היאבוסה לימדה אותי לתכנן את הקווים שלי, את ההאצות שלי, את הבלימות שלי… לימדה אותי מה זה פאוור וילי בהילוך רביעי, והראתה לי לראשונה בחיי מהירות מדודה של 327 קמ"ש אמיתיים (כמובן על מסלול מירוצים בחו"ל, לא על לוח השעונים כי הוא נעצר ב- 299, אלא מדידה באמצעות ג'יפיאס).

בתמונה – אילוסטרציה:

אפשר להתווכח על המראה שלו, אבל בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, אין ויכוח שזהו אייקון מוטורי. אתה רואה בוסה, אתה יודע מה זה. מכונה שיוצרה למטרה אחת בלבד – להיות יותר מהיר מכל אופנוע אחר מייצור סדרתי שנמצא על הכביש. אין עוד אופנועים כאלה.

המשך…

תודו, אתם רוצים את השורה התחתונה. נו, תודו.

אז יאללה, קבלו: אני אומר שזה מגניב.

אבל רגע, זה לא מסתכם בזה וזה לא מושלם. אני רוצה לתת לכם קצת יותר מידע, ובעיקר לספר לכם למה זו השורה התחתונה ומה בכל זאת צריך לשפר. תהיו איתי.

כולנו רואים איך כמות כלי הרכב החשמליים על כבישי הארץ הולכת וגדלה, אבל באופנועים אנחנו עדיין לא רואים מספרים דומים. יש כמה יצרנים בעולם הקטנועים, ומלבד זירו, שמוכרת בארץ מספר קטן של אופנועים "גדולים" בשנה, התחום כמעט לא קיים. כנראה שעוד לא הגענו לבשלות.

וזה הגיוני. רובנו משתמשים במכונית לתחבורה: בית, עבודה, בית, ואולי קצת סידורים. לצרכים האלה גם טווח מעשי צנוע מספיק, וכשאין מגבלת משקל אפשר פשוט להגדיל את הסוללה, על חשבון משקל עצמי שעובר לא פעם את 2 הטון, ולקבל טווח של מאות קילומטרים. ברכב אפשר גם להכניס מטען מהיר ולפנק את הנוסעים במסכים, אפליקציות פלוצים ושלל פיצ'רים שיסיחו את דעתם מהמגבלות של לנסוע בטנק ששוקל 2.5 טון.

בעולם הדו-גלגלי הסיפור אחר. אופנועים "גדולים" פונים לנישה של רוכבים שמשתמשים בהם בשביל הכיף, לטיולי סוף שבוע, ובאופן כללי ככלים שיש להם קשר רגשי אליהם. קטנועים, לעומתם, משמשים כמעט רק לתחבורה יומיומית. הדרישות של הרוכבים האלה ברורות: תן לי כלי שנוסע טוב, מהר וחזק, עם או בלי מורכב/ת, עם או בלי ארגזים, מאובזר, בטיחותי, אמין, שנראה טוב ומשדר אמירה, ושיודע לנסוע טווח ששימושי לטיולים. אפליקציה מטופשת כזו או אחרת לא תרגש אותם. תן להם מכלולים איכותיים, ביצועים וטווח, וקנית אותם.

בדיוק כאן מתחילה הבעיה. באופנוע יש מגבלת גודל ובעיקר מגבלת משקל, ואי אפשר להעמיס עליו סוללה עצומה. כל ניסיון להגדיל את הסוללה כדי להגדיל את הטווח מחייב לחסוך משקל במקום אחר, והתוצאה היא אופנועים שמתפשרים בהרבה תחומים. זה איבד את הפואנטה, והרחיק לקוחות מאולמות התצוגה.

ואז הגיעה אנרג'יקה.

אנרג'יקה, חברה איטלקית המגיעה מאזור מודנה, שהייתה הספקית הבלעדית של אליפות MotoE במשך ארבע עונות, מתהדרת בטכנולוגיה ובעיצוב איטלקיים. בשנות ה-80 או ה-90 אני לא בטוח שזו הייתה מחמאה, אבל בימינו הסיפור שונה לגמרי. למען ההגינות אוסיף שברגע כתיבת שורות אלה אין לי מידע על האמינות לאורך זמן של המותג, או על בעיות כאלה ואחרות, אם בכלל יש כאלה. אבל אין ספק שמדובר ביצרן שלא נח על שמריו, ושמשלב בכלים שלו עיצוב מוקפד לצד פתרונות טכנולוגיים: סוללות גדולות, ריכוז מסות, טעינה מהירה ורכיבים מהטופ.

האקספריה, שאנרג'יקה מגדירה "Green Tourer", נחשף במאי 2022 בסבב MotoE במוג'לו. זה אופנוע שמשדר תדמית של כלי שבא לתת עבודה, אבל גם לאפשר ליהנות מביצועים ומכיף, משהו שקצת חסר לנו בשיממון החשמלי. מהרגע שנחשף רציתי לרכוב עליו. בתמונות הוא נראה נפלא ומזכיר מאוד את המולטיסטרדה הגדול של דוקאטי, אופנוע שחביב עלי באופן אישי. כשהגיעה ההזדמנות להפשיר אופנוע מבחן, לא פספסתי אותה.

האקספריה עומד בגאון על המדרכה ליד אולם התצוגה של היבואן ומשדר מראה של אדוונצ'ר קרבי. כלי המבחן הגיע בלי מזוודות צד (את הארגז בחרתי להשאיר בסוכנות). מקדימה – חרטום מחודד עם פנס כפול שמזכיר בצורתו את ה-S1000XR של במוו, ואם לא שמים לב ל"אין אגזוז", אפשר בהחלט להתבלבל. חישוקי הגלגלים יצוקים, בקוטר 17 אינץ' בשני הקצוות, ומהמפעל הם מגיעים נעולים בצמיגי פירלי סקורפיון טרייל II כמו המולטיסטרדה של דוקאטי.

המשך…

אופנועי הסופר-נייקד הם האלטרנטיבה לאופנועי הספורט הטהורים: מנועי ליטר (פלוס מינוס) עתירי הספק ששופכים המון סוסים לאספלט – בימינו דרך מסננת של בקרות אלקטרוניות שמצילות את הרוכב מטעויות יקרות מאוד. במקום קליפונים מזוכיסטים יש כידון רחב, המושב נוח יותר, ותנוחת הרכיבה העוברית – זקופה ונוחה יותר מאשר אצל האחים עטופי הפלסטיק, גם אם עדיין אגרסיבית. לכן הנישה הזו מושכת רוכבים רבים שרוצים את היכולות הספורטיביות, כולל ביצועים על מסלול, אבל לא מוכנים להקריב את הנוחות היומיומית על מזבח הביצועים (בחיי, אני מכיר מישהו שהתקין ארגזים סמי-קשיחים על סטריטפייטר…).

המתחרים בנישה הזו כוללים היום את הסטריטפייטר V4 של דוקאטי, הסופר דיוק 1290 R של KTM, ה-MT-10 של ימאהה, ה-CB1000R של הונדה, הספיד טריפל 1200 של טריומף, ה-Z H2 של קוואסאקי, הברוטאלה של MV אגוסטה, הטואונו של אפריליה ועוד. לחלקם יש גם תת-גרסאות אקזוטיות עם שיפורים ויכולות שאין בגרסאות הרגילות.

ה-S1000R של במוו בנוי על הפלטפורמה של ה-S1000RR, אחד מאופנועי הסופרבייק המבוקשים בקטגוריה שלו, וחולק איתו את השלדה, המתלים, הבלמים, תיבת ההילוכים וכמובן את המנוע. כשיצא לראשונה ב-2014, חמש שנים אחרי ה-RR, הוא עורר סערה בשוק, כי זה היה הסופר-נייקד הטהור הראשון של במוו. כן, לפניו היו ה-K1200R וה-K1300R, אבל אלה היו אופנועים חזקים וכבדים יותר, שמתאימים יותר להשוואה עם הבי-קינג של סוזוקי.

הדור השלישי הגיע ב-2021, אחרי שבמוו עדכנה קודם את ה-S1000RR ואחר כך את ה-S1000XR, הספורט-אדוונצ'ר של היצרן שבנוי על אותה פלטפורמה. במוו בחרה הפעם לא להעלות את ההספק, ובמקום זאת התמקדה בהורדת משקל, בכיוונון ההתנהגות ובאיכות מסירת הכוח. המנוע חדש וקל ב-5 ק"ג, הכוח מפוזר בצורה נוחה יותר על פני טווח הסל"ד, יש יותר אלקטרוניקה, המשקל הכולל ירד והארגונומיה חודשה. זה לא אופנוע חדש לחלוטין, אבל הוא בהחלט מספיק מסקרן כדי שאצא לבדוק אותו. אז יאללה תזרמו איתי.

כשאני מסתכל על האופנוע ברחבת החניה של היבואן אני שם לב שהשינוי הויזואלי הבולט ביותר נמצא בחזית. הפנסים הא-סימטריים של הדורות הקודמים, שחילקו את הקהל לאוהבים ולשונאים, הוחלפו ביחידת LED מרכזית אחת עם תאורת יום. מי שהתגעגע ל"פרצוף הפוזל" של ה-S1000R יצטרך להתרגל, ומי שלא אהב אותו יכול לנשום לרווחה. מאחור יש חלק אחורי מעוצב עם פתחי צד מוגדלים, שמשאירים את תת-השלדה חשופה ומדגישים את האופי הספורטיבי. גם המאותתים האחוריים הגיעו מה-RR, ובתוכם משולבים אורות הדרך והבלם. התוצאה היא זנב נקי וקצר, בלי פנס אחורי נפרד. מאחור יש זרוע דו-צידית.

על טעם ועל ריח אתם יודעים מה אומרים, וכאן אני אחווה את דעתי האישית בלבד: יש סופר-נייקדים יפים ממנו, וזה ממש לא קשה. בעיני אין ב- S1000R שום אלמנט ויזואלי מרגש או סקסי. לא הפרונט, לא מיכל הדלק, לא הזנב, לא האגזוז. האלמנט המעניין היחיד הוא המנוע החשוף. כעת לא נותר אלא לראות איך הוא נוסע.

המשך…

לא יודע אם שמתם לב אבל יש פה מגמה שאני לא בטוח שאני הכי סגור לגביה: משום מה, בחמש השנים האחרונות, יצא שלקחתי לא מעט אופנועים מהז'אנר "ההוא", אלה נו, ה"קאסטומים" האלה. לא ברור למה זה קורה, אבל אם מישהו ירמוז שזה השיער המאפיר קלות יחסם מיד והאופנוע שלו ימכר באיביי קלקיליה. דיר באלאק!

הארלי דייוידסון ספורטסטר S הוא לא סתם "קאסטום". כלומר הוא כן, מתוקף היותו "לא אופנוע ספורט" או "לא אופנוע אדוונצ'ר". אבל חבר'ה, אם כשאתם שומעים את השם "הארלי דיווידסון" וישר קופצת לכם בראש קונוטציה של אוסף ברזלים מקרטע עם פוזה של אמריקאי עב כרס שרוכב עם וסט עור ללא שרוולים ומאחורה יושבת בלונדינית מזדקנת – אז זה לא זה.

כלומר בערך. אסביר:

משהו טוב עובר על הארלי בשנים האחרונות, משהו שקצת מצעיד אותה ממקומה כיצרנית סוסי מתכת עם המון ברזלים ופראנז'ים וסיסי-בר ואלוהים יודע מה עוד, לכיוון של חברה שאשכרה מייצרת אופנועים שלא רק שכיף לרכוב עליהם, אלא הם אשכרה יודעים לנסוע ולא רק בקו ישר. מבחינתי, כאחד שלא רואה את עצמו כלקוח טבעי של המותג (עדיין, מפאת גילי – הנפשי והמנטלי – שאני מחשיב אותו כצעיר למדי למרות התעקשות לוח השנה להזכיר לי שעברתי את קידומת 5) – התהליך הזה התחיל עם ה- V-Rod/Night-Rod האלמותי והשרירי (שגם הלקוחות האוריגינלים של הארלי לא ראו בזמנו כ"הארלי אמיתי"), נמשך משם עם ה- FXDR 114 השרירי לא פחות, ועבר למשהו שנראה ונשמע כמו אופנוע שהוא הכי רחוק שאפשר מהארלי – פאן אמריקן – אדוונצ'ר אמיתי של ממש עם מנוע מודרני ו- 150 כ"ס שקוצר שבחים מקיר לקיר בכל מבחן שעושים עליו (אני עדיין לא זכיתי לרכוב עליו, אטפל בזה בקרוב).

דגם ה-ספורטסטר S שעליו אני רוכב היום הוא אופנוע עם המון Heritage אמריקאי – מסורת ומורשת שהועברה מדגם לדגם מאז יצא לראשונה הספורטסטר S הראשון ב- 1957. עבור הארלי ועבור אמריקאים רבים מדובר באייקון מוטורי של ממש, לא פחות חשוב משמות כמו מוסטנג, קאמרו, קורבט ומשמר המפרץ – והמשותף לכל אלה הוא כלי עם מנוע אימתני (יחסית לתקופה) שיודע פחות או יותר לנסוע בקו ישר והוא יודע לעשות את זה ממש מהר – ולפעמים כשממש רוצים הוא גם יודע לפנות (למרות שלעיתים הפניה היא רק לצד אחד, נו, מירוצי אינדי ו-פלאט טראק, בטח שמעתם עליהם). ומכיוון שאין חברה יותר אמריקאית מאשר הארלי דיווידסון, הם ידעו היטב שאת המותג הזה הם לא יכולים לזנוח ולפספס. אמרו ועשו – מה גם שהם התחילו להרגיש קצת לחץ מכיוונם של המתחרים הישירים לז'אנר – חברת אינדיאן עם דגם ה- FTR המוצלח שלהם. המשך…

אפשר למנות על אצבעות יד אחת של מומחה חומרי נפץ בדימוס את מספר הפעמים שחברת BMW – שהמציאה, הגדירה ולמעשה שולטת מהיום הראשון על שוק אופנועי האדוונצ'ר בזכות סדרת דגמי ה- R-GS המיתולוגים שלה – הופתעה. אבל כשדוקאטי יצאה ב- 2010 עם דגם המולטיסטרדה 1200 שלה – זה קרה. אופנוע עם פוזה של חוצה יבשות אבל עם DNA של סופרבייק? איך זה בכלל אפשרי? נכון שחברה כמו BMW – שמוכרת יותר GSים בשנה מאשר כל דגמי דוקאטי יחד – לא צריכה להתרגש מאופנוע שמנסה לאגף אותה מהאגף הימני, אבל מסתבר שזה בדיוק מה שקרה. מיטב המוחות במטה החברה במינכן החלו לגרד בראשם ולנסות לראות איך הם מייצרים כלי שימנע זליגה, ואפילו קטנה, של לקוחות שמחפשים פוזה של מגלה עולמות עטוי חליפת רכיבה מושקעת ועם ארגזים בצד, ביחד עם כלי שיכול לתת בראש לאופנועי ספורט ליטר ומעלה על כבישים ציבוריים. Das ist unmöglich (זה לא יתכן) ואנחנו נעצור את זה כאן ועכשיו!

Was zu tun ist? (מה עושים) שאלו אחד את השני המהנדסים הגרמנים המלומדים, וכיוון שהתשובה היתה כבר מונחת לפניהם עם מה שדוקאטי עשו לפאניגלה כדי לייצר את המולטיסטרדה, הכיוון היה די ברור: ניקח את הסופרבייק הכי קיצוני ש-במוו יכולה לייצר – את ה- S1000RR – עם המנוע מרובע הצילינדרים בשורה שמייצר הספקים המתקרבים לאזור ה- 200 כ"ס, עם כל האלקטרוניקה שאפשר למצוא – נכניס את המנוע (אחרי שנעשה לו קצת טיונינג ליותר מומנט על חשבון כ"ס כי בסופו של דבר זה הרבה יותר שימושי ליום יום), השלדה הקשיחה ושאר המכלולים לתוך מעטפת אדוונצ'רית עם תנוחת רכיבה זקופה, נצרף לזה מהלך בולמים ארוך יותר, נוסיף מקום לארגז אחורי ומזוודות כדי שיהיה כי זה חלק מהפוזה, נעדכן אותו עם מיגון רוח גבוה ונקנח לבסוף עם מלא פינוקים – ונקרא לו S1000XR.

וכך היה.

עם הצגת ה- XR הראשון בשנת 2015, שהיה ללא ספק יציאה מעניינת למדי של BMW הוא עורר את העניין של הרבה רוכשים שחיפשו מצד אחד את תחושת הקרביות והיכולות המוטוריות של סופרבייק גרמני מושחז לעילא ועילא, וזאת תוך כדי רכיבה בתנוחה ותנאים נוחים בהרבה, ועם תדמית של "כל מה שאתם עושים אני עושה, אבל בניגוד לכם – אני עושה את זה בזמן שאני שותה בירה, אוכל נקניקיה עם כרוב חמוץ ומקבל מסז' מפנק מהלגה וכריסטינה בזמן שאתם מכווצים לתנוחת עובר וסובלים בזמן הרכיבה"…

לדגם הראשון של ה- XR שתכלס היה שליפה מהירה מהמותן היו כמה עניינים לא פתורים שלא נרחיב עליהם כאן, אבל פאסט פורוורד חמש שנים קדימה ואחרי סדרה של עידכונים קטנים וסידור של הדברים ש, והנה ב- 2020 הוצג הדור השני של ה- S1000XR, אבל זוהי לא מתיחת פנים אלא למעשה אופנוע חדש לגמרי.

עם עיצוב מחודש של הפלסטיקה ויחידת התאורה (הכוללת גם LEDים כתאורת יום, וכן, הוא כבר לא פוזל כמו בדור הראשון) ועם צביעה שבעיני היא מהממת, עם או בלי חבילת ה- M של במוו שנותנת לו נופך ספורטיבי יותר. בצביעת האפור בטון/גואש, או בצביעת הזהב, או בצביעת הטריקולור – ה- XR פשוט נראה יפה, אם כי היו כאלה שטענו שהוא קצת לא סגור על עצמו מבחינה עיצובית – חלקו התחתון מזכיר סופרבייק ואילו חלקו העליון יותר פונה לעולמות האדוונצ'ר. ועל זה אגיד – נו, אז מה?

ל- S1000XR החדש מנוע חדש חזק יותר ומאוזן יותר – 4 בוכנות בשורה באותו נפח כמו הקודם – 999 סמ״ק – מקורר שמן/מים עם שני גלי זיזים עיליים ו- 4 שסתומים לבוכנה – שמפיק 165 כ"ס ב- 11,000 סל״ד ו- 11.6 קג"מ ב- 9,250 סל״ד. אנחנו נחזור למספרים האלה עוד מעט. הכלי זכה גם להפחתת משקל דרסטית של 10 ק"ג (5 מהם מהמנוע ועוד כמה מהזרוע האחורית), ובוצע גם שינוי ביחסי העברת ההילוכים – בהם הרביעי, חמישי ושישי הם יחסית ארוכים יותר כדי לעזור בחיסכון דלק ולהפוך את השיוט לנוח יותר.

המשך…

את הפוסט הזה שלח לי ניצן רון, חבר מועדון דוקאטי, שהשתתף לאחרונה באחת מהחוויות שמארגנת חברת דוקאטי לרוכבי המותג – בעיקר באיטליה אבל גם במקומות אחרים בעולם. קראתי, ביקשתי את רשותו, והנה הוא עולה כאן לעיונכם. לא יודע מה איתכם אבל אני כבר ארזתי מזוודות ורק מחכה להזדמנות להשתתף בכזו חוויה!

כל התמונות עם קרדיט ל- Alberto Dede הצלם המקצועי שהתלווה אל הקבוצה ולניצן רון.

הנה זה בא:

רצה הגורל וב-2020 אשתי עשתה לי הפתעה וקנתה לנו כרטיסים להופעה של הלהקה האהובה עלי – Foo Fighters במילאנו. רצה הגורל והגיע קורונה וההופעה נדחתה (בשנתיים!!). רצה הגורל והמתופף של הלהקה לקח 10 סוגי סמים שונים בקולומביה והחזיר נשמתו לבורא (איך אומרים, בקולומביה התנהג כ…), רצה הגורל ומיצו שולח הודעה בקבוצת הסקרמבלרים של דוקאטי על הרשמה לחוויה שנקראת Scrambler Experience שאמורה להתקיים באיטליה בדיוק בתאריכים שאנחנו אמורים להיות שם. אז מי אני שאגיד לא לגורל, ועוד כשהוא מגיע עם אפשרות לרכב בשטח על Desert X – אופנוע הקונספט החדש של דוקאטי שהושק רק חודש לפני כן. בקיצור, תוך 5 דקות בערך שריינתי לעצמי יום רכיבת Off-road על Desert x. (ותודה על כך כמובן לאשתי 🙂

לפני שנמשיך בואו נתאם ציפיות: אני אומנם רוכב על דו-גלגלי כבר כ- 20 שנה כשמתוכן אני רוכב כשנתיים על דוקאטי סקראמבלר אייקון, ועשיתי מספר קורסי רכיבה מתקדמים (כולל שטח), אבל אני לא מגדיר את עצמי כרוכב ״מקצועי״ ובטח לא מחזיק מעצמי אלוף ברכיבת שטח. אני פשוט אחד מהחבר׳ה האלה שפשוט אוהבים לרכב. לכן, כשאתם קוראים את הפוסט הזה תנסו להתייחס אליו פחות כביקורת מקצועית על הדזרט איקס (אתם יכולים למצוא כאלה בשפע בשלב זה), אלא יותר סקירה ורשמים אישיים על חווית הרכיבה ועל האירוע עצמו.

החלק הקשה ביותר

באופן מפתיע, החלק הכי קשה בכל הסיפור הזה היה לשלם עליו. לא בגלל שמדובר בסכום אסטרונומי – מדובר בסה״כ ב- 437 יורו (אחרי הנחת מועדון דוקאטי) שכוללים יום רכיבה על דזרט איקס, ציוד מגן הכולל מגן גוף, מגפיים וכפפות (את הקסדה צריך להביא) וכן כולל שלוש ארוחות (מעולות, שמתוכן בוקר וערב עם בת/ן הזוג).

אז איפה הקושי? ובכן מסתבר שבניגוד לחזות המתוקתקת והבינלאומית של האתר הרשמי שבו נרשמים לאירוע העניינים מאחורי הקלעים זזים בקצב שונה. נתחיל מזה שכל התקשורת עם המארגנים נעשית במיילים, ובאיטלקית… וכשכבר עוברים לאנגלית אתה מתחרט שלא נשארת באיטלקית. במקום לתת את כל האינפורציה מראש בצורה מסודרת, המיילים היו קצרים, מוזרים, והרגשתי כאילו צריך "לחלוב" את הפרטים מהם, ידנית, עם פלאייר… אתה שולח מייל, מחכה ימים לתשובה, ואז מתברר לך שהם ענו רק על חלק מהשאלות שלך. ושוב שולח מייל ומחכה לתשובה וחוזר חלילה… כך יצא שהצטברו לי כמעט 20 מיילים עם אותה נציגה.

לבסוף, החלק המתסכל ביותר היה התשלום עצמו – היית מצפה שבשנת 2022 המארגנים יאפשרו תשלום בכרטיס אשראי, אבל לא, האופציה הזו לא היתה קיימת. האפשרות היחידה היתה לעשות העברה בנקאית במט״ח. וכששולחים לך את הדרישה הזו יום לפני הטיסה הסיפור הופך להיות סיוט ביורוקרטי מלחיץ, ומצאתי את עצמי מדבר עם נציג של בנק לאומי ביום שישי בבוקר כשאני כבר נמצא באיטליה כדי לאשר את ההעברה. על זה תוסיפו את העמלות המגוכחות שהבנק לוקח ותבינו את התחושה. אבל זהו, כאן נגמר התסכול… עכשיו נהנים!

המשך…

אם למדנו משהו מהשנים הרבות בה רכבנו על אופנועים מתוצרת הונדה, אז זה שמדובר ביצרן שכנראה מחזיק בזכויות הטאבו על הביטוי "אם זה עובד אל תתקן את זה". נכון, היו להונדה הברקות מעולות לאורך השנים, אי אפשר לקחת את זה מהם. ולא רק, אלא שהם חתומים על טכנולוגיות פורצות דרך ודגמי קונספט שלא רק שהפכו להיות דגמים סדרתיים שנמכרו יפה בכל העולם, אלא גם הועתקו על ידי יצרנים רבים בניסיונם לחקות את הרעיון שדרכו נסללה על ידי המלוכסנים מטוקיו. עם זאת, בל נשכח שבאותה נשימה בה נלחש שמות אלמותיים כמו פיירבלייד, גולדוינג ומארק מרקז ושילובי אותיות כמו CBR, NSR ו- VFR, אנחנו צריכים גם לומר קאב ו-גאז'… זה הונדה, יצרן שמצד אחד שובר מוסכמות ומייצר כלים כמו ה- XADV – גדלנוע האדוונצ'ר האמיתי הראשון, ומכניס לשימוש סדרתי מערכות שבאמת לא ראינו אצל אף יצרן אחר כמו מערכת הגיר האוטומטי (DCT)… ומצד שני, נו. הבנתם. וכנראה שזה עובד להם לא רע, כי בכל זאת הם יצרן האופנועים הגדול בעולם והחברה מדורגת באופן שוטף בחצי הראשון של מאה החברות הגדולות בעולם.

עוד דבר שלמדנו על היצרן היפני הוא שהוא ידוע בחיבתו למיחזור מנועים ופלטפורמות שמצאו את עצמן משולבות במגוון רחב של אופנועים. זה קרה בעבר, זה קורה בימינו, וכל עוד לא נגזר עלינו לסבול מהשיממון החשמלי – זה כנראה יקרה גם בעתיד. וכך יצא שההונדה NT1100 הוא עוד אחת מהיציאות האלה, כלי שהוצג לראשונה בתערוכת EICMA במילאנו בסוף 2021, כלי שממחזר את המנוע המוצלח למדי של האפריקה טווין CRF1100L (ולא רק, אלא גם את השלדה ואלמנטים נוספים), כלי שלכאורה מתלבש בול למשבצת שבה היה ליצרן חור שנפער בליין המוצרים שלו עקב גריעת ה- VFR1200X וה- VFR800 – אופנוע תיור בנפח ליטר בעל אוריינטצייה מובהקת לכביש (מעין המשך לא ישיר ל- NT700 הפושר שלא נמכר בישראל). המשך…

סופגניה בלי ריבה, שווארמה בלי טחינה, ספגטי בלי בולונז… אתם יודעים, יש כמה דברים שלא משחקים איתם, ואם כן, אז כדאי מאוד שהתוצאה תהיה שווה את זה.

דוקאטי בלי דזמו.

האם מדובר בלא פחות מחילול הקודש? או שמא זהו מהלך טכנולוגי חכם שמאפשר ליצרן להוזיל עלויות ייצור, ובעיקר נותן ללקוחות מנועים שהם לא פחות טובים אבל עם מרווח טיפולים ארוך יותר? זה מסוג הדברים שצריך לברר לעומק, ולשם כך הקרבתי את עצמי, עבורכם הקוראים, ויצאתי ל"שטח" לבדוק. אני מקבל לידיים את המפתח של אחד הכלים המסקרנים שייצרה דוקאטי בשנים האחרונות.

דעתי משוחדת, כך יגידו חלק מהקוראים, כי אני משמש בהתנדבות ובזמני הפנוי כיו"ר מועדון דוקאטי, וזה בסדר. לא אנסה לשכנע אתכם לפה או לשם, אבל מי שירצה ישמע את דעתי על דגם המולטיסטרדה החדש של היצרן מבולוניה, דגם שמביא לדוקאטי לראשונה את בשורת ה"מנוע שהוא לא בתצורת L טווין מסורתית ובלי הגשעפט הזה, נו, איך קוראים לזה? אהה, דזמו" מוזמן להישאר ולקרוא. מי שרוצה את השורה התחתונה יכול כמובן לגלול מטה (אגב, למען הדיוק ההיסטורי, יש לדוקאטי דגמים אחרים שהם לא בתצורת L-טווין, ובעבר היו להם גם דגמים שהיו נטולי דזמו, אבל בואו לא ניתפס לקטנות).

11 שנים אחורה, את דגם המולטיסטרדה הראשון שיובא ארצה בחנתי כבר בשנת 2011. התוכנית של "תעשיות על" שצולמה על פס הייצור שלו (ושעדיין משודרת מעת לעת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ואם לא ראיתם – שווה לראות), ביחד עם המידע שהגיע אלינו ממגזינים בחו"ל פתחו תיאבון וסקרנות לדגום את האופנוע: כלי דו-גלגלי שהיה – אז – לא פחות מפורץ דרך מבחינה חדשנית. מעולם לפני כן לא נוצר אופנוע שמגלם בתוכו גם את ה- DNA הספורטיבי של דוקאטי עם מנוע הסופרבייק האימתני שלהם, גם עם מכלולים מהשורה הראשונה הכוללת בולמים מושחזים וסופר-רב-תכליתיים וברקסים לא פחות ממדהימים, כשכל זה תקוע בתוך שלדת טרליס קשיחה שנותן לכלי תנוחה של תצורת אדוונצ'ר וארגונומיה שהופכת אותו לא רק לשימושי ליום יום, אלא לאופנוע רב-גוני – 4 אופנועים באחד!

החבילה היתה מוצלחת, מוצלחת מאוד, ופרט לחיסרון מובנה בתחום השטח, היה מדובר אולי באחד האופנועים המהנים ביותר לרכיבה שעליהם רכבתי אי-פעם כבר אז. ולא רק מהנה, אלא באמת סופר שימושי – זה בהנחה שהמטרה שלך היא לפרק, לגזור ולהשמיד עדרי אופנועי ספורט-ליטר יפניים על כביש הצפון תוך כדי שאתה עושה את זה בנוחות ובסטייל איטלקי, או אם חשקה נפשך לתת בגז עם בת זוג מורכבת ושלישיית ארגזים, או אם סתם רצית כלי לתנועה יומיומית שיפנק אותך גם בתנועה עירונית כאילו הוא קטנוע מפונפן. לך על זה.

נכון, יש את העניין של ה-אוף רואד, אותו אזור דמדומים מלחיץ שהמולטי – לכאורה – אמור היה להצליח גם בו. אבל בינינו, עם גלגל 17" מקדימה, עם משקל של כ- 250 ק"ג ועם לא מעט פלסטיקה, המשמעות של "שטח" לרוב הרוכבים בני התמותה בלי הכיסים העמוקים היא שבילי קק"ל סלולים ותו לא. וזה בסדר. לא באמת ציפינו ליותר מזה.

מאז, המולטי עבר כמה שינויים מבחינה מכאנית מאז שיצא ב- 2010 (ונתעלם באלגנטיות מהדגם הראשון, הברווזון המכוער כל כך, בנפח 1000 סמ״ק שיצא לפניו [כן פתחתי סוגריים מרובעים, פעם היה אפילו מולטי בנפח 620 סמ"ק, נתעלם גם ממנו]). אחרי 4 שנים, בשנת 2015, קיבל דור המולטיסטרדה השני מנוע 1200 סמ"ק חדש עם מערכת DVT (בעלת תזמון שסתומים משתנה ייחודית שמטרתה שיפור התנהגות המנוע לאורך כל טווח הסל"ד והפיכתו ליותר נוח לרכיבה).

שנה מאוחר יותר הצטרף לליין המוצרים גם דגם האנדורו הייעודי (שהיה אגרסיבי הרבה יותר והתפאר גם בגלגל 19" מקדימה, גם בזרוע כפולה מאחורה במקום זרוע חד צידית, גם במיכל דלק של 30 ליטר, במהלך בולמים ארוך יותר וגם בהמון עיצוב ותכנון שייעד אותו לגמוא יבשות).

בשנת 2018 המנוע עבר שוב שידרוג קל, עלה לנפח של 1260 סמ"ק, והפך את ליין המולטיסטרדה למעט יותר חזק (כאילו שזה מה שהיה חסר לו), אם כי בעל אופי מעט פחות רגיז מהדורות הראשונים. מנוע ה-L טווין הגדול הפיק 158 כ"ס ב- 9500 סל"ד ומעל 13 קג"מ של מומנט בשרני ב- 7500 סל"ד – מה שהפך אותו למכונה מושחזת במיוחד, אחת שהיתה על הצד הימני הקיצוני של קטגוריית האדוונצ'רים הגדולים.

וכמובן היתה גם גירסת הקצה – היא דגם ה"פייקס פיק" (על שם המירוץ לעננים שבה שלטה דוקאטי במשך מספר שנים רצופות) – שהגיעה בצביעה מיוחדת, אבל מה שבאמת שעשה את ההבדל הוא השימוש במערכת בולמים מסוג אוהלינס TTX36 שהגיע אל דגם הפייקס פיק היישר ממסלול המירוצים, ג'אנטים קלים של מרצ'סיני שמקטינים באופן משמעותי את המשקל הבלתי מוקפץ ומאפשרים לכלי להרגיש זריז במיוחד, אגזוז של טרמיניוני, מפת Race לניהול המנוע והמון קרבון.

מולטי 1200 פייקס פיק 2011:

מולטי 1260 פייקס פיק 2020:

ואז הגיע המולטי V4.

כולם ידעו שהוא יגיע, אבל הפרטים היו מעורפלים. צילומי הריגול שהתפרסמו טרום הקורונה הראו לנו מכונה מסקרנת מאוד, אבל כזו שיש בה 3 פרמטרים ברורים שבשלב ההוא לא היו לנו תשובות לגביהם:

1. מנוע V4? לא ברור היה אם זה יהיה אותו מנוע שנמצא בפניגאלה ובסטריטפייטר או לא. הוא לא.
2. זרוע כפולה מאחור? היתכן שדוקאטי נטשה את אחד המאפיינים הכי ברורים של המולטי ועברה להשתמש בזרוע כפולה מאחור כמו כל עדרי היפנים? היא כן.
3. גלגל 19" מקדימה? האם דגם המולטי שאמור להיות האדוונצ'ר הכי ספורטיבי שיש בשוק יעבור לגלגל גדול מקדימה כדי לפצות על איזה מחסור לא ברור ביכולות שטח? הוא כן.

וואו כמה שהוא מרשים!

יאללה, חדל קשקשת ברשת. לחיצה קלה על מתג ההפעלה החשמלי, נגיעה בסטרטר בצידו הימני של הכידון, והיידה למלחמה.

קודם כל שווה להתעכב לרגע על התחושות הראשוניות: המולטי שקט יחסית, למרות שהוא מגיע עם אגזוז סליפ-און מקורי של אקרופוביץ'. רוצים רעש? תחליפו לפול-סיסטם… שנית, הוא אמנם נראה גבוה אבל הוא בסופו של דבר לא מרגיש כל כך גבוה, לא כמו הדגם היוצא. מצד שלישי, בעת עמידה במקום ותנועה קלה הוא מרגיש קצת יותר כבד מקודמו. אולי זה עניין של חלוקת משקל, כי בזמן רכיבה כל התחושה הזו נעלמת חיש קל.

המולטי V4 הוא מכונה מאוד, מאוד מהירה. אבל לאו דווקא במהירות הסופית שלו אלא בזריזות שבה הוא מגיע לקצה הסקאלה – הוא קצת פחות מהיר מה- 1260 היוצא ובוודאי לא מהיר כמו ה- 1200 המקורי שהגיע למהירות של מעל 270 קמ"ש – לפי פרסומים זרים המהירות הסופית של ה- V4 היא "רק" כ- 250 קמ"ש. אבל בזכות מומנט שמגיע מסל"ד כל כך נמוך, הכלי מרגיש שהוא פשוט דוחף קדימה בקצב מעורר צמרמורת. הגמישות של המנוע מאפשרת, אפקטיבית ומבלי להגזים, לרוכב לשהות כמעט לאורך כל הרכיבה שלו באופן כמעט בלעדי בהילוך השישי, שיהיה שימושי ל- 90% מהמצבים. לכל השאר –  בשביל זה יש את ההילוך הראשון… שיא ההספק של המנוע החדש מגיע באזור ה- 7,000-8,000 סל"ד.

אבל רגע, יש לו גלגל 19" מקדימה! נכון, העובדה שלמולטי V4 הנוכחי יש גלגל קדמי בקוטר גדול יותר מהסטנדרט היתה אמורה להפוך אותו למעט פחות זריז מבחינת היגוי והטיות מהירות לצדדים. אבל למרבה ההפתעה לא כך הוא הדבר, והוא מפצה על הגלגל המעט יותר גדול בשינוי גיאומטריה שמאפשר לרוכב לרכוב עליו בצורה מאוד ספורטיבית, אם זה מה שירצה. הכלי כאמור מרגיש מעט כבד יותר מהדגם היוצא, אבל הוא זריז הרבה יותר, ועל כך מגיע ח"ח למהנדסי דוקאטי.

המשך…

יום חמישי בערב, אני מקבל שיחת טלפון: "אחי, מה אתה עושה בסוף השבוע? יש לך זמן למשהו מגניב?"

"בטח", אני עונה. "מה על הפרק? סידרת לי את ה-H2R שביקשתי? את הפניגאלה V4R שרציתי? את ה…"

"לא. משהו אחר, מגניב. תבוא עם מצב רוח טוב."

יאללה, אני זורם. עולה על הכלי הפרטי שלי, וכל הדרך מנסה לנחש מה תהיה ההפתעה ועל איזה כלי מגניב יתנו לי לרכוב.

חמש דקות אחר כך אני בוכה, צורח, שורט ובועט: "אני מתחנן, בבקשה לא, פליז, די, חלאס עם זה. זה? זה מה שהבאתם לי מכל הכלים בעולם???" לא עזר. יאללה, בואו נגמור עם זה כבר. אוף.

אבל לעולם אל תחרצו גורלות בלי לבדוק בעצמכם. עובדה: עשר דקות אחר כך אני מתקשר. "תגידו, אפשר להשאיר אותו אצלי לשבוע? בבקשה? פליז?"

הטריומף בונוויל בובר שעליו אני רוכב הפעם הוא נציג מכובד של משפחה שנקראת, ובכן, בובר. זה ז'אנר שמתכתב עם ההיסטוריה של האופנועים האמריקאיים מאמצע שנות ה-30, כשרוכבים ניסו לחקות את אופנועי המירוץ של אותה תקופה בתהליך שנקרא Bob-Job. העיקרון פשוט: להוריד מהאופנוע כל פריט מיותר כדי להפחית משקל (הכל יחסי, כן?). התוצאה היא צמיגים עבים עם כנפיים מקוצרות, מנוע גדול וחשוף, צבעים פשוטים, בעיקר שחור, ומושב בודד ונמוך ככל האפשר.

אחרי מלחמת העולם השנייה, חיילים משוחררים לקחו אופנועים שהכירו מהשירות הצבאי, לרוב הארלי אבל לא רק, והתאימו אותם לשימוש אזרחי באותה רוח. עם השנים, כשהיצרנים ראו את ההתלהבות, הם קפצו על העגלה. קודם האמריקאיות הארלי-דייווידסון ואינדיאן והבריטיות טריומף, BSA ואנפילד, ואחר כך גם מוטו גוצי האיטלקית והיפניות קוואסאקי והונדה, כל אחת עם פרשנות משלה לקונספט. עבור רוכבים רבים, הבובר הוא עד היום אחת הצורות הקלאסיות של אופנוענות נטו.

הבונוויל בובר, נצר למשפחת הבונוויל של טריומף, הוצג ב-2016, ומאז עבר כמה שינויים. דגם 2021 שעליו רכבתי עבר שדרוג משמעותי. הוא אימץ את המכלולים של גרסת ה-Black הקודמת: מזלג Showa בקוטר 47 מ"מ, בלמי Brembo כפולים, וגלגל קדמי בקוטר 16 אינץ' במקום ה-19 של הבובר המקורי. המנוע עודכן לתקן יורו 5, ומיכל הדלק גדל. כלי המבחן צבוע ב-Jet Black: רובו שחור מטאלי, עם אלמנטים בצביעת אבקה ועם צנרת אגזוז מכרום בוהק. הוא מגיש לרוכב את הלוק אנד פיל של אופנועי ההוט-רוד של שנות השישים, עם טכנולוגיה עדכנית וביצועים לא רעים לסגמנט.

בעולם הבוברים של 2021 הטריומף לא לבד. המתחרה הישיר ביותר שלו הוא האינדיאן סקאוט בובר, כמעט באותו גודל ובאותו משקל, עם מושב נמוך עוד יותר ומנוע וי-טווין שמפיק יותר כוחות סוס. אבל האינדיאן אוהב שמסובבים אותו, בעוד הבונוויל מגיש את הכוח שלו כבר מלמטה, ומי שמחפש מנוע שמושך בלי לבקש סל"ד ימצא את מבוקשו דווקא אצל הבריטי. בקצה הכבד של הסקאלה ניצב ה-Street Bob של הארלי-דייווידסון, עם מנוע אמריקאי ענק ונוכחות שרק הארלי יודעת לייצר. הוא נועד למי שרוצה ערימות של מומנט ואת התחושה של המותג, והרבה פחות למי שמחפש זריזות בין רכבים או בכביש מפותל. מהכיוון השני מגיע ההונדה רבל 1100 החדש, עם מנוע שנגזר מהאפריקה טווין ואופציה לתיבה אוטומטית, שאין לאף אחד מהמתחרים. הוא מודרני ונגיש יותר, אבל חסרים לו הגימור, המכלולים החשופים והאווירה ההיסטורית שהופכים את הבובר של טריומף ל"מכונה". מול שלושתם, הבונוויל בובר תופס את האמצע: לא החזק ביותר, לא הכבד ביותר ולא הטכנולוגי ביותר, אבל זה שמשלב בצורה המאוזנת ביותר מנוע גמיש, משקל סביר, היגוי טוב מהמצופה בז'אנר ומראה שמסובב ראשים.

יהיה מעניין.

אגב, התמונות הן של מוטו, שם גם פירסמתי את המאמר הזה.

הפרופיל של הבונוויל בובר נמוך ושרירי כמיטב המסורת בז'אנר: צמיגים בשרניים, פנס קטן מקדימה, מיכל דלק מעוגל, מנוע גדול שחשוף לעיני כל, מושב רוכב יחיד "צף" ומראות בקצות הכידון. הזנב נראה קשיח, אבל רק בכאילו, כי בפועל מסתתר מתחת למושב בולם יחיד. מאחור יש מאותתים ויחידת זנב גדולה יחסית, על מעין זרוע מתכתית שמתלבשת על הכנף האחורית. וזה עובד מצוין בעין. לא סתם הבובר היה אחד מדגמי הטריומף שנמכרו בקצב המהיר ביותר. המשך…

את הכתבה הזו אפשר לעשות באחת משתי דרכים. אופציה א', תגללו לשורה התחתונה למטה. אופציה ב', תהיו איתי, תזילו ריר, תזיעו, תתרגשו, תבכו, תחוו צמרמורת ואפילו תצחקו – ואז תגיעו לשורה התחתונה למטה.

תבחרו.

בנתיים קחו ציטוט לזכור אותו להמשך:

…ואז אתה פותח עוד קצת את המצערת, וכשאתה מתקרב לאזור ה- 8,000 סל"ד זה כאילו שיוצא ג'יני מהאגזוז, טופח לך בגסות על הכתף ואומר לך "זוז יא סחבי, זוז, עכשיו אני רוכב"…

יאללה נתחיל.

המושג "סטריטפייטר" לא הומצא על ידי דוקאטי אלא חלחל לתודעתנו לאט לאט… ככל שרוכבים שריסקו אופנועי סופרבייק וכצעד של אילוצי חיסכון כספי החליטו להסב את הסופרבייק עטוי הפיירינגים בעל כידון קליפ-און ותנוחת הרכיבה עוברית שלהם – לאופנוע קצת יותר יומיומי, קצת יותר שפוי, קצת יותר נוח לרכיבה, אבל עדיין תוך כדי שמירה על המכלולים האיכותיים יחסית של התורם המקורי של גופו, על המנוע היחסית אגרסיבי ועל יכולות רכיבה מצויינות יחסית לז'אנר. אה, וזה גם היה נראה מעולה ברכיבות בין בתי הקפה והמפגשים של האופנוענים… היו שעשו את זה עם ג'יקסרים, עם בנדיטים, עם סיביארים, עם אר וואחאדים ואפילו עם היאבוסות. כתוצאה מכך, התפתחה לה באיטיות תת-תרבות שלמה של רוכבים שאשכרה העדיפו את הגירסה תוצרת הבית של אותם לוחמי כביש חופשיים על פני הסופרבייקים המקוריים. וראו היצרנים כי טוב, ורכבו על הגל. כלים כמו K1200R של במוו שהיה אחד מהסבים/סבתות של הז'אנר, אבל גם הונדה CB1000R, סוזוקי בי-קינג, אפריליה טואונו ועוד ועוד – כלים שבהם שמרו על השלדה, המנוע, המכלולים והיכולות של דגם הסופרבייק/ספורט המקורי של האופנוע, אבל ייצרו ספין-אוף עם כידון רחב, תנוחת רכיבה זקופה יותר, ולעיתים טיונינג של המנוע כך שיפיק מעט פחות סוסים אבל עם רצועת מומנט הגיונית יותר. היו גם כלים שנולדו מראש עם הקונספט של היותם לוחמי רחוב, גם מבלי שהיה להם תורם עטוי פלסטיקה. אופנועים כמו הסופר דיוק 990 של קטמ (ולאחר מכן ה- 1290), הספיד טריפל של טריומף ואחרים.

כך, ב- 2009, נולד הרעיון של הסטריטפייטר המקורי של דוקאטי (שבתורו החליף את ה- S4RS). והתוצר היה כלי שנקרא סטריטפייטר 1098, שבינינו בלי שאף אחד ישמע, היה אופנוע לא שפוי. אופנוע סופרבייק נטול פיירינג (וללא מיגון רוח), עם כידון רחב אבל תנוחת רכיבה שנותרה אגרסיבית מאוד ועם מנוע "טסטהסטרטה" L2 בנפח 1099 סמ"ק שהיה היפר אקטיבי על הצד האגרסיבי של הספקטרום ושהפיק 155 כ"ס על משקל יבש של 167 ק"ג. הכלי אמנם לא היה בסט-סלר מטורף על רצפות אולמות התצוגה בבולוניה, אבל מי שרכב עליו חזר כולו עם רעידות, ולא מפרקינסון (היי, אנחנו לא במותג ההוא ממילווקי): מכונת ווילי פסיכוטית המאובזרת במיטב המערכות שרק אפשר (שילדה קשיחה, חישוקי מרצ'סיני קלים, בולמי אוהלינס, בלמי ברמבו, חלקי קרבון וכמובן המנוע שעבר קצת טרנספורמציה מזה של ה- 1198 אבל עדיין נתן בראש – הכל טופ שבטופ)… אופנוע שהסתכל בעיניים של המתחרים היפנים באותן שנים, לעס אותם בלי מלח, השפיל אותם עד עפר, וירק את השאריות בצד הדרך.

אבל לא כולם הצליחו לאלף את המפלצת מבולוניה, ולא חסרו מקרים בהם רוכבים מנוסים ריסקו סטריטפייטרים – בעיקר בגלל היעדר הבקרות (ABS לא היה, ואמנם לדגם ה- S היה טראקשן קונטרול, אבל צריך לזכור שזו היתה תקופה שגברים אמיתיים לא רכבו עם מערכות כאלה) וכמובן גם בגלל ה- DNA המופרע שלו שמשך אליו את הרוכבים הפסיכוטיים ביותר. כדי לפנות לקהל לקוחות קצת יותר שפוי דוקאטי ייצרה גם סטריטפייטר "קטן" (848) שהיה מכונת רכיבה משובחת ויותר קלה לעיכול, אם כי גם הוא לא נמכר בהמוניו, ובאמת אחרי לא הרבה שנים הופסק ייצור הסטריטפייטר (הקטן המשיך עוד כמה שנים אחרי הגדול).

אבל זה הספיק כדי להדליק את הקופיקו להרבה מאוד אנשים.

בזמן שהמתחרים שלחו לכבישים עוד ועוד לוחמי רחובות ודוקאטי שיחררה את אופנועי הפניגאלה החדשים שלה שהחליפו את ה- 1098 ו- 1198, כולם חיכו לסטריטפייטר חדש שיצא במקביל אליהם, אבל נאדה. שנה חלפה, שנתיים חלפו, 7 שנים חלפו, ואז בתחילת יוני 2019 פורסמה ידיעה על כך שדוקאטי ניגשת לתחרות ה"פייקס פיק" בקולורדו עם דגם אופנוע חדש, אופנוע שהוא לא המולטיסטרדה פייקס פיק שאיתו הם ניצחו בשנים הקודמות.

מממ… מעניין.

זהות האופנוע נשמרה בסוד מהציבור, אבל השמועות היו עקשניות: זה סטריטפייטר חדש! כשלבסוף זכינו לראות אותו (אני הוזמנתי למטה בבולוניה ביוני 2019 שם הציגו את הכלי במצבו הכמעט-גמור, עם איסור מוחלט על צילומים מכל סוג שהוא) הוא היה לא פחות ממדהים. הרשתות החברתיות והפורומים התפוצצו עם באז תקשורתי כתוצאה מהחשיפה, וכולם (בעיקר אותם רוכבים פסיכוטיים שזכרו לטובה את הסטריטפייטר המקורי ונותרו בלי "המנה" שלהם במשך יותר מדי שנים) החזיקו אצבעות. גם דוקאטי הימרה עליו בגדול, והיא הציבה את האופנוע על קו הזינוק של מירוץ ה"פייקס פיק" כשעליו רוכב לא אחר מאשר קרלין דאן בן ה- 36, רוכב מהולל שכבר זכה שם בשיאים ובגביעים אין ספור.

המשך…

אין רוכב אופנוע אחד שרכב על כלים בישראל של שנות השמונים והתשעים שלא זוכר את הוספות המיתולוגיות עם סירה, או כל מיני כלים מוזרים ולא מזוהים (בעיקר מבוססים על מותגים בריטים שאבד עליהם הכלח) שהיו נוסעים ברחובות הערים בשירותם של כל מיני בעלי מקצוע שהיו מתניידים עליהם ככלי הרכב שלהם. אופנוע עם סירה – מושג שהוא אוקסימורון בפני עצמו, שכן אופנוע זה לא, ומן הסתם גם רכב לא. מצד אחד לא נהנה מיתרונות המובנים באופנוע (אין רכיבה בין רכבים בפקק, אין הטייה/"השכבה"), ומצד שני סובל מפגעי מזג האוויר ותקוע בפקקים כמו כל רכב…

על הזכרונות האלה, תוסיפו את הסצינות שכולנו מכירים מסרטי מלחמה ממלחמת העולם השניה בה גדודי חיילים (גרמנים, מה לעשות שהם שיכללו את השיטה) שועטים על אופנועי במוו ו-זונדאפ לעבר איזה יעד עלום כשהם צועקים פקודות בגרמנית.

ללא ספק, פוזה. וכן, יש כאלה שזה עושה להם את זה.

אחרי שנים שלא היו בישראל אופנועי "סירה" חדשים (בגלל בעיות ביורוקרטיות בעיקר, נו, ישראל), הצליחו בחברת Moto24 יבואנית אופנועי נורטון ו- FB מונדיאל לשנות את כללי המשחק ולייבא ארצה בשנת 2020 את המותג המסקרן IMZ Ural הרוסי. וכיוון שהצהרתי בפומבי במספר הזדמנויות על רצוני לנסוע עליו, קיבלתי הזמנה לרכיבת מבחן ראשונה שמיד קפצתי עליה בשמחה.

הכתבה הזו שלי עלתה במקור במגזין מוטו, ואני מביא אותה בגרסה מעט שונה כאן, להנאתכם.

מי מה מו

קודם כל – הבסיס. האופנועים מתוצרת IMZ Ural הם אופנועים מתוצרת רוסית המבוססים במידה רבה על טכנולוגיה ומכלולים שנלקחו מאופנועים גרמניים של BMW מדגם R71 ששירתו בהצלחה יתרה את הצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השניה. יש שאומרים שהסובייטים רכשו בשושו חמישה כליםם כאלה דרך דילר בשבדיה, פירקו אותם לגורמים, הינדסו אותם לאחור כמיטב יכולתם, בנו הכל מחדש מתוצרת מקומית, והציגו את התוצאה לסטאלין. כנראה שהתוצאה היתה מספיק טובה (או שהם היו מספיק נואשים בגלל מצבם בחזית המערבית), ולכן הוחלט מיד על התחלת הייצור הסדרתי. האופנועים עשו את מה שעשו במלחמה, וכיוון שידוע שסוס טוב לא מחליפים, למעט תוספת ומספר חידושים ושינויים קלים כמו דיסקי בלימה במקום מעצורי תוף, הזרקת דלק כדי לעמוד בתקנות זיהום ועוד אלמנטים "חדשניים" כמו סטרטר בנוסף לקיק המסורתי, האופנועים מתוצרת חברת אורל מיוצרים פחות או יותר על בסיס אותו קונספט מאז.

לטוב ולרע, מן הסתם.

לארץ הכלים הגיעו בתחילת 2020 ומיד ייצרו מיני מהומה, כשרוב המשלוח הראשון נקנה די במהירות ומשלוח שני מיד יצא לדרך לארץ הקודש (אגב, מאז, מותג נוסף של אופנוע עם סירה – סיני – החל להיות מיובא ארצה, אבל זה עניין לפוסט אחר).

המשך…

מכירים את הרגעים האלה שבהם אתה רואה משהו שלוקח את מלוא תשומת הלב שלך? וכשאני אומר מלוא תשומת הלב אני אומר כל החבילה: השיניים נחשקות, הנשימות הופכות להיות שטוחות, הדופק עולה, המבט מתפקס, כל מה שקורה מסביב נעלם מעיניך וכל העולם שלך מתרכז בנקודה אחת בגודל ראש סיכה? עזבו את הטלפון. תהיו איתי רגע. מכירים שראש הסיכה הזו הוא בצבע של לימון זרחני שגדל בפרדס בצל הכור הגרעיני בפוקושימה, זוהר למרחוק, משהו כזה שאי אפשר לפספס אותו?

אבארט 595 קומפטיציונה.

כזה.

כשנכנסתי לאולם התצוגה ביגאל אלון כדי לדבר עם עומר נציג המכירות (וגם האחראי על הפעילות ברשת שעושה לא מעט רעש), למרות שהדרך אליו עברה באולם התצוגה הסמוך של פרארי וכמובן מבלי לזלזל לרגע בעצמה המשודרת מהרכבים האלה, הרגשתי שעם כל הכבוד להם, הם מרוחקים עבורי  כמו הצד האפל של הירח או דוגמנית-על במגזינים: טוב לראות אותם מדי פעם, אבל אין הרבה סיכוי שאכניס את אחד מחלקי הגוף שלי באחד מהם (הלו, אני מדבר על הרכבים כן?), ולכן הם לא רלוונטיים לי בדיוק באותה מידה. אבל כשנעצרתי מול האבארט 595 האפורה-בטון-מלט עם אלמנטים אדומים – נעתקה נשמתי לא פחות מאשר אל מול הפרארי רומא המדהימה שהושקה זה עתה. כן, עולמות שונים, אבל דווקא משיקים וקרובים זה לזה בצורה מפתיעה, שכן שניהם פונים למכנה משותף מאוד חייתי וקדמון של חובבי נהיגה: כלי רכב מנועי שכל מטרתו היא לתת בגז ולמקסם עד כמה שאפשר את הריגושים בנהיגה, כשהיעד המקורי פתאום לא חשוב כמו הדרך אליו. כמעט כמו ברכיבה על אופנועים.

התוכנית המקורית היתה לקחת את העקרב (הסמל של אבארט) הקרבית ביותר ולצאת לרכיבה, סליחה – נהיגת מבחן דרומה על כבישים בין המגניבים בישראל: קצת בית גוברין, אמציה שקף ולכיש, קצת סנסנה, קצת יער יתיר, סדום ערד, ים המלח, מצוקי דרגות, וחזרה למרכז. ים קילומטרים שאפשר לבלות אותם בליסינגומטית היברידית משעממת תוך כדי הקשבה לתסכיתים ברשת א', או לפרק בהם את האספלט כמו מכונית על קפיץ (הדימוי הזה עוד יחזור לי במוח הרבה פעמים) תוך כדי ש"דני קליפורניה" של ה-רד הוט צ'ילי פפרז מתנגן לך בשיא העצמה דרך מערכת של Beats, ואתה בא לתת בגז כאילו אין מחר.

בחרתי באופציה השניה.

האבארט היא למעשה גרסה משודרגת של פיאט 500, כשההבדלים בין שני הרכבים נגמרים פחות או יותר בצורה החיצונית שלהם, וגם זה בקושי בזכות אלמנטים ויזואליים מגניבים של האבארט עליהם נתעכב בהמשך. עזבו את שאר הדגמים בליין (טוריזמו וגם סקורפיונה). בואו לא נדבר עליהם בכלל. הרכב שנבחן הוא מדגם אבארט 595 קומפטיציונה, הגירסה כמעט הכי בכירה בליין המוצרים, עם מנוע 4 צילינדרים בנפח 1368 סמ"ק אליו משודך טורבו גדול (גארט 1446) ופילטר אוויר ספורטיבי (BMC) המפיק לא פחות מאשר 180 כ"ס (בדגמים האחרים – 145 ו-165 כ"ס בהתאמה). הקומפטיציונה גודשת ב- 1.8 – 1.9 באר (לפי השעון לפחות), ונכון שבגלל הטורבו הגדול יחסית מרגישים לאג גדול יותר מאשר בדגמים האחרים (כך אומרים לי, לא בדקתי), אבל הוא הולך ומתגבר ככל שהסל"ד עולה. לפי נתוני יצרן שיא המומנט שעומד על 25.5 קג"מ מגיע ב- 3,000 סל"ד, וכשמשקל הרכב עומד בקושי על 1,065 ק"ג קלילים מאוד והרכב מרגיש קצר עם בסיס גלגלים כמו של קארט, יש לך ביד נוסחה שמאפשרת נהיגה מאוד אגרסיבית בכבישים מתאימים.

ולא תבינו על מה אני מדבר עד שלא תתנו גז.

אבל לפני שנותנים גז צריך להיכנס לרכב ולהניע. אז קדימה. מסובב את המפתח (כן כן, הנה רכב שהוא לא keyless בשנת 2020), והמנוע מתעורר לחיים (יש קלישאה יותר רדודה מזה?). יוצא מהחניון התת-קרקעי לתנועה הלא-כל-כך עמוסה בתל-אביב של טרום סגר קורונה שלישי בדרכי החוצה מן העיר. איילון דרום, קצת כביש 1, לחיצות קלות על דוושת הגז, אבל התגובה של המנוע לא מרגישה לי מי יודע מה מלהיבה. מה קורה פה…? ואז, כמו בפלאש-בק מסרט בסדרת "מלחמת הכוכבים" אני שומע את קולו של עומר נציג המכירות מהדהד לי בראש: "השתמש בכפתור הספורט מיצו, כפתור הספורט, ומה שלא יהיה אל תשכח להפעיל את ה…" אני לא מחכה לשמוע את סוף המשפט ואני ממהר ללחוץ לחיצה קלה על הכפתור העגול עם הכיתוב Sport בחלקו השמאלי של הדשבורד המרכזי. המשך…

כמה זמן זה נצח?

תלוי את מי אתם שואלים. אם במקרה השאלה מופנית לקהילה עולמית גדולה של חובבי סוזוקי GSXR1340 היאבוסה – התשובה היא שזה הרבה יותר מדי זמן…

את ה"בוסה" לא באמת צריך להציג. אופנוע אייקוני, כלי שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. אבל אחרי 22 שנים שהדגם רץ בעולם, מתוכן 13 שנה ללא שינויים דרמתיים (דור 1 1999-2007, דור 2 2008-2020), ואחרי שהוא נרצח בדם קר על ידי תקנות רגולטיביות (בעיקר יורו 4 ויורו 5) הנה זה בא. הטיזר הראשון שמשחררת סוזוקי העולמית בנוגע להשקה הצפוייה של ההיאבוסה החדש ב- 5 בפברואר 2021.

על השמועות הרבות שהסתובבו בעולם מאז 2016 כתבתי פה: רב סרן שמועתי עקשני – סוזוקי מאשרת דגם חדש להיאבוסה? הרשת געשה ורחשה כשאתרים מתחרים ביניהם מי יעלה תמונות פיקטיביות חדשות, פרטים פיקנטיים (אבל מומצאים) על המנוע המדהים החדש, כן יהיה טורבו, כן תהיה תיבת הילוכים אוטומטית, מה לא. אבל תכלס – הכל עורבא פרח, דימיונות שווא, כמו שכתבתי בכתבה שציינתי לעיל.

והנה, היום מפיצה סוזוקי סרטון חדש ביוטיוב ובו היא מציגה לשבריר שניה את הבוסה החדש. מעין טיזר להשקה הרשמית שתהיה בדיוק בעוד שבוע ב- 5 בפברואר:

מה אפשר ללמוד מהסרטון? ובכן לא מעט, אבל גם לא הרבה. קודם כל – הכלי החדש נראה לפחות מהחזית דומה מאוד לבוסה דור 2. אותו מראה אייקוני, חופה ופיירינג אוירודינמי שנבדק במנהרות רוח. שנית, גם לבוסה דור 3 יהיו שני אגזוזים בשרניים – כאלה שעומדים בתקנות של איזה מחבק עצים אירופאי. הזנב גם הוא דומה לצורתו מהבוסות הקודמות, אם כי הגיבנת של ה- One Seat נראית קצת יותר שטוחה, איפושהו איזו קומבינציה בין דור 1 לדור 2. לא רואים כנפונים (האופנה האחרונה בשדה הקרב הדו-גלגלי), אבל אין מניעה שהם לא יושתלו בתוך הפירינג בצורה כזו או אחרת.

אז הנה, כך נראה הבוסה החדש (חלק ממצגת של סוזוקי שדלף לרשת):

והנה תמונה של שלושת הצבעים שיוצעו השנה, בזוויות שניתן להבחין בהם בכנפונים בתוך הפיירינג, באגזוזים הענקיים הכפולים, וכן בזנב שמזכיר דווקא את הדור הראשון:

מה יהיה ההספק של הבוסה החדש? מה יהיה המומנט שלו ובאיזה טווח סל"ד הוא יפיק את המיטב שלו? ובכן סביר להניח שעקב תקנות יורו 5 סוזוקי תצטרך לעשות אחת משתיים: או להגדיל את הנפח במעט כדי לספק את אותו הספק שהיה בבוסה דור 2 (197 כ"ס מוצהרים), או שהם ישארו עם הנפח הנוכחי (1340 סמ"ק) על חשבון ירידה קלה בהספק. לגבי המומנט, הבוסה הנוכחי הוא בשרני דיו כדי להיות גמיש וחזק בטווח סל"ד רחב מאוד, אבל סביר להניח שכחלק ממירוץ החימוש בין היצרניות, סוזוקי תצטרך לצאת כאן עם איזו הצהרה: או שההספק יעלה כדי להתאים את עצמו לכלים אחרים שכבר עוברים את טווח ה- 200 כ"ס למנועי ליטר, או שהמומנט יהיה "עוקר סלעים" ובטווח כזה שיגרום לאנשים לעזוב הכל ולרוץ להזיל ריר על הכלי החדש.

האם יהיה טורבו לבוסה החדש? ככל הנראה סוזוקי לא תיכנס לקרב טורבו ראש בראש עם קוואסאקי וליין ה- H2 שלה. אבל ה- DNA הספורטיבי של הבוסה הנוכחי יישאר גם בדגם החדש, מה שאומר ככל הנראה שלא תהיה לו תיבת הילוכים אוטומטית כמו שחלק מהשמועות גרסו, וטוב שכך.

מה לגבי בקרות? בניגוד לבוסה הקודם שהיה ערום לחלוטין מכל אלקטרוניקה (פרט ל- ABS מ- 2014 ואילך, וכפתור מיותר עם 3 מצבי מנוע) הבוסה החדש כנראה ידביק את הפער עם שאר היצרנים בעולם, וטוב שכך. כאן כמובן נותר רק לנחש ולהסתמך על שבריר תמונה של לוח השעונים של הבוסה החדש (שאגב, דומה עקרונית לזה של הדגם הקודם), ואם תתנו לי אז אניח שהכלי יתהדר במיטב המערכות האלקטרוניות שיש לסוזוקי להציע החל ממצערת חשמלית, ABS לפניות עם IMU בשישה צירים, בקרת אחיזה (TC) , בקרת זינוק, מצבי מנוע (PW) קוויק-שיפטר מעלה/מטה (QS) ואנטי ווילי (LF). יש עוד משהו שנסתר על ידי המפתח (אהה, מפתח… זה לא קיילס…).

עוד בלוח השעונים אפשר לראות תצוגת הילוך נוכחי וגם זוויות הטייה מקסימליות, וכמובן את המהירות המקסימלית שתהיה מוגבלת ל- 300 קמ"ש.

מתרגשים? אני כן.

בשורות משמחות בענף הדו-גלגלי בישראל: החל מתאריך 11.01.2021, כל אופנוע מתוצרת דוקאטי שיימכר בישראל (ע”י ליגל, יבואנית דוקאטי ו- TM בישראל) יימכרו עם 4 שנות אחריות מלאה המכסה את כל האופנוע – כולל מנוע, חשמל ואלקטרוניקה – וזאת ללא הגבלת קילומטרים.

בשנה שעברה, במהלך שנקרא Factory Ever Red,הציעה חברת דוקאטי ללקוחותיה באירופה חבילה להרחבת האחריות בשנתיים נוספות – בתשלום. כעת, החל מאמצע ינואר 2021, הופכת אופציה זו להיות זמינה גם בישראל. אך בניגוד ללקוחות האירופאיים, הלקוחות הישראלים מקבלים אותה ללא כל תשלום נוסף.

מדובר בצעד משמעותי מצידו של היצרן ובשיתוף פעולה מלא של היבואן בישראל, מה שמראה על רמת האמון של היצרן במוצרים שלו וברמת השירות שמקבלים הלקוחות בישראל, כמו גם בשאר העולם (פרט לכמה מדינות שבהן אופציה זו איננה זמינה עדיין).

נקודה חשובה נוספת שאותה צריך להזכיר היא שאחריות זו מקושרת לאופנוע ולא לבעליו, כך שהיא ממשיכה להיות בתוקף במשך אותן 4 שנים גם אם האופנוע יימכר כמשומש ויעבור לבעלים אחרים, מה שצפוי, לדעתי, לעשות שינוי משמעותי בשוק המשומשים של הכלים מתוצרת דוקאטי.

חשוב לציין שהרחבת אחריות זו אינה אפשרית לדגמי דוקאטי שנמכרו בישראל לפני 11.01.2021 וזאת בגלל הצורך באישור היצרן שכאמור נותן אותה רק מתאריך זה ואילך, ולא רטרואקטיבית.

נזכיר שדגמי דוקאטי לשנת 2021 כוללים בין היתר את ליין הפניגאלה (V4 ו- V2), סטריטפייטר (V4), מולטיסטרדה (V4, אנדורו V2 ו- 950), מונסטר (כולל המונסטר החדש), דיאבל 1260, איקס דיאבל 1260, סופרספורט, וסקרמבלר (כולל דגמי ה- 1100, 800 ו- 400).