קטגוריה: רכיבה

הפוסט הזה פורסם במקור בשנת 2015 באתר "דוגיגים" שמאז שבק חיים. חשבתי שזה יהיה נחמד להעלות אותו גם לכאן, שיהיה. מקווה שתהנו.

להגיע מהר.

איך מגיעים הכי מהר ליעד שלך? ואיך מגיעים לשם הכי מהר אם, רק במקרה, יש לך בין הרגליים 4 בוכנות, נפח כולל של למעלה מ- 1300 סמ"ק, יותר מחלק מהרכבים שנמכרים בארץ, אבל עם משהו כמו 200 כ"ס?

בתמונה: לא כזה

אה, התשובה פשוטה.

רוכבים מהר. הכי מהר שאתה יכול.

כאן אני חייב להכניס פסקת כיסוי תחת: כל המספרים שנדמה לכם שקראתם כאן בהקשר של הפוסט הזה הינם באינטשים לשנה, על כבישים בחו"ל, ורק על פי מקורות זרים. בארץ אני מקפיד לשמור על החוק, ולעולם איני עובר על המהירות המותרת. בכלל, הפוסט הזה מתייחס למשהו תיאורטי, לא אמיתי, שום דבר כאן לא אמיתי. תלכו מפה. קישטה.

בהתחלה זה מפחיד. אתה לא רגיל למהירויות האלה, התגובות שלך לא מספיק חדות, אתה לא מכיר את הכוחות הפועלים עליך, על האופנוע. האופנוע מפחיד אותך, הרוח, הרעש, ההמולה. הפניות הפשוטות הופכות להיות קשות לביצוע, הבלימה מתארכת, כל תזוזה של הרכבים סביבך מפחידה אותך. זה הגיוני.

אבל ככל שעובר הזמן, ככל שאתה צובר קילומטרים מהירים, כך אתה מתרגל לחיים במסלול הסילון. וזה לא נגמר. אם בהתחלה היית עוקף רכבים בשיא הזהירות כשפער המהירות בינך לבינם היה עומד על כמה קילומטרים בודדים לשעה, עכשיו כל רכב שנמצא על הכביש מהווה מעין מכשול פוטנציאלי שמפריע לך לרוץ קדימה, מעין קונוסים על מגרש אימונים אחד גדול. מה שבעיני אחרים נדמה כמהירות מטורפת, נראה לך יותר ויותר כעמידה במקום. הרכבים אמנם נוסעים, כל אחד במהירות שלו, אבל ביחס אליך הם עומדים, סטאטיים. הפרש המהירות ביניכם הוא יותר מפי שתיים מהמהירות החוקית, הנהג לא מספיק להסתכל במראה והופה, אתה כבר עברת אותו.

אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אי אפשר סתם לסחוט את המצערת ולחשוב שהכל יסתדר בעצמו. זה מה שמבדיל בין רוכב סתמי, מזדמן, שעלה על אופנוע סופר-מהיר, לבין רוכב מיומן, מושחז, מפוקס. כל רגע של רכיבה במהירות כזו הוא אוסף של פעולות חישוב ואנליזה מתמדת של מצב התנועה, הכביש, האופנוע והגוף. אם מערכות הבקרה האלקטרוניות המותקנות באופנועי הדגל של היצרנים הגדולים מבצעים את החישובים האלה מאה פעם בשניה, הרי שגם המוח האנושי של הרוכב המיומן לא פטור מהמטלות האלה. אתה חייב להיות חד, להיות דרוך, להיות קשוב לכל פיפס או קצה קצהו של סימן אזהרה – מהאופנוע, מהצמיגים, לנתח את האחיזה, לקלוט את התנועה סביבך בקצב מתמיד, להבין מה הולך לעשות כל נהג, במידת האפשר, לצפות את הנולד. אין סיכוי שרוכב שאיננו מרוכז במאת האחוזים יחזיק מעמד ברכיבה כזו לאורך זמן. המשך…

יום חמישי בערב, אני מקבל שיחת טלפון: "אחי, מה אתה עושה בסוף השבוע? יש לך זמן למשהו מגניב?"

"בטח", אני עונה. "מה על הפרק? סידרת לי את ה-H2R שביקשתי? את הפניגאלה V4R שרציתי? את ה…"

"לא. משהו אחר, מגניב. תבוא עם מצב רוח טוב."

יאללה, אני זורם. עולה על הכלי הפרטי שלי, וכל הדרך מנסה לנחש מה תהיה ההפתעה ועל איזה כלי מגניב יתנו לי לרכוב.

חמש דקות אחר כך אני בוכה, צורח, שורט ובועט: "אני מתחנן, בבקשה לא, פליז, די, חלאס עם זה. זה? זה מה שהבאתם לי מכל הכלים בעולם???" לא עזר. יאללה, בואו נגמור עם זה כבר. אוף.

אבל לעולם אל תחרצו גורלות בלי לבדוק בעצמכם. עובדה: עשר דקות אחר כך אני מתקשר. "תגידו, אפשר להשאיר אותו אצלי לשבוע? בבקשה? פליז?"

הטריומף בונוויל בובר שעליו אני רוכב הפעם הוא נציג מכובד של משפחה שנקראת, ובכן, בובר. זה ז'אנר שמתכתב עם ההיסטוריה של האופנועים האמריקאיים מאמצע שנות ה-30, כשרוכבים ניסו לחקות את אופנועי המירוץ של אותה תקופה בתהליך שנקרא Bob-Job. העיקרון פשוט: להוריד מהאופנוע כל פריט מיותר כדי להפחית משקל (הכל יחסי, כן?). התוצאה היא צמיגים עבים עם כנפיים מקוצרות, מנוע גדול וחשוף, צבעים פשוטים, בעיקר שחור, ומושב בודד ונמוך ככל האפשר.

אחרי מלחמת העולם השנייה, חיילים משוחררים לקחו אופנועים שהכירו מהשירות הצבאי, לרוב הארלי אבל לא רק, והתאימו אותם לשימוש אזרחי באותה רוח. עם השנים, כשהיצרנים ראו את ההתלהבות, הם קפצו על העגלה. קודם האמריקאיות הארלי-דייווידסון ואינדיאן והבריטיות טריומף, BSA ואנפילד, ואחר כך גם מוטו גוצי האיטלקית והיפניות קוואסאקי והונדה, כל אחת עם פרשנות משלה לקונספט. עבור רוכבים רבים, הבובר הוא עד היום אחת הצורות הקלאסיות של אופנוענות נטו.

הבונוויל בובר, נצר למשפחת הבונוויל של טריומף, הוצג ב-2016, ומאז עבר כמה שינויים. דגם 2021 שעליו רכבתי עבר שדרוג משמעותי. הוא אימץ את המכלולים של גרסת ה-Black הקודמת: מזלג Showa בקוטר 47 מ"מ, בלמי Brembo כפולים, וגלגל קדמי בקוטר 16 אינץ' במקום ה-19 של הבובר המקורי. המנוע עודכן לתקן יורו 5, ומיכל הדלק גדל. כלי המבחן צבוע ב-Jet Black: רובו שחור מטאלי, עם אלמנטים בצביעת אבקה ועם צנרת אגזוז מכרום בוהק. הוא מגיש לרוכב את הלוק אנד פיל של אופנועי ההוט-רוד של שנות השישים, עם טכנולוגיה עדכנית וביצועים לא רעים לסגמנט.

בעולם הבוברים של 2021 הטריומף לא לבד. המתחרה הישיר ביותר שלו הוא האינדיאן סקאוט בובר, כמעט באותו גודל ובאותו משקל, עם מושב נמוך עוד יותר ומנוע וי-טווין שמפיק יותר כוחות סוס. אבל האינדיאן אוהב שמסובבים אותו, בעוד הבונוויל מגיש את הכוח שלו כבר מלמטה, ומי שמחפש מנוע שמושך בלי לבקש סל"ד ימצא את מבוקשו דווקא אצל הבריטי. בקצה הכבד של הסקאלה ניצב ה-Street Bob של הארלי-דייווידסון, עם מנוע אמריקאי ענק ונוכחות שרק הארלי יודעת לייצר. הוא נועד למי שרוצה ערימות של מומנט ואת התחושה של המותג, והרבה פחות למי שמחפש זריזות בין רכבים או בכביש מפותל. מהכיוון השני מגיע ההונדה רבל 1100 החדש, עם מנוע שנגזר מהאפריקה טווין ואופציה לתיבה אוטומטית, שאין לאף אחד מהמתחרים. הוא מודרני ונגיש יותר, אבל חסרים לו הגימור, המכלולים החשופים והאווירה ההיסטורית שהופכים את הבובר של טריומף ל"מכונה". מול שלושתם, הבונוויל בובר תופס את האמצע: לא החזק ביותר, לא הכבד ביותר ולא הטכנולוגי ביותר, אבל זה שמשלב בצורה המאוזנת ביותר מנוע גמיש, משקל סביר, היגוי טוב מהמצופה בז'אנר ומראה שמסובב ראשים.

יהיה מעניין.

אגב, התמונות הן של מוטו, שם גם פירסמתי את המאמר הזה.

הפרופיל של הבונוויל בובר נמוך ושרירי כמיטב המסורת בז'אנר: צמיגים בשרניים, פנס קטן מקדימה, מיכל דלק מעוגל, מנוע גדול שחשוף לעיני כל, מושב רוכב יחיד "צף" ומראות בקצות הכידון. הזנב נראה קשיח, אבל רק בכאילו, כי בפועל מסתתר מתחת למושב בולם יחיד. מאחור יש מאותתים ויחידת זנב גדולה יחסית, על מעין זרוע מתכתית שמתלבשת על הכנף האחורית. וזה עובד מצוין בעין. לא סתם הבובר היה אחד מדגמי הטריומף שנמכרו בקצב המהיר ביותר. המשך…

את הכתבה הזו אפשר לעשות באחת משתי דרכים. אופציה א', תגללו לשורה התחתונה למטה. אופציה ב', תהיו איתי, תזילו ריר, תזיעו, תתרגשו, תבכו, תחוו צמרמורת ואפילו תצחקו – ואז תגיעו לשורה התחתונה למטה.

תבחרו.

בנתיים קחו ציטוט לזכור אותו להמשך:

…ואז אתה פותח עוד קצת את המצערת, וכשאתה מתקרב לאזור ה- 8,000 סל"ד זה כאילו שיוצא ג'יני מהאגזוז, טופח לך בגסות על הכתף ואומר לך "זוז יא סחבי, זוז, עכשיו אני רוכב"…

יאללה נתחיל.

המושג "סטריטפייטר" לא הומצא על ידי דוקאטי אלא חלחל לתודעתנו לאט לאט… ככל שרוכבים שריסקו אופנועי סופרבייק וכצעד של אילוצי חיסכון כספי החליטו להסב את הסופרבייק עטוי הפיירינגים בעל כידון קליפ-און ותנוחת הרכיבה עוברית שלהם – לאופנוע קצת יותר יומיומי, קצת יותר שפוי, קצת יותר נוח לרכיבה, אבל עדיין תוך כדי שמירה על המכלולים האיכותיים יחסית של התורם המקורי של גופו, על המנוע היחסית אגרסיבי ועל יכולות רכיבה מצויינות יחסית לז'אנר. אה, וזה גם היה נראה מעולה ברכיבות בין בתי הקפה והמפגשים של האופנוענים… היו שעשו את זה עם ג'יקסרים, עם בנדיטים, עם סיביארים, עם אר וואחאדים ואפילו עם היאבוסות. כתוצאה מכך, התפתחה לה באיטיות תת-תרבות שלמה של רוכבים שאשכרה העדיפו את הגירסה תוצרת הבית של אותם לוחמי כביש חופשיים על פני הסופרבייקים המקוריים. וראו היצרנים כי טוב, ורכבו על הגל. כלים כמו K1200R של במוו שהיה אחד מהסבים/סבתות של הז'אנר, אבל גם הונדה CB1000R, סוזוקי בי-קינג, אפריליה טואונו ועוד ועוד – כלים שבהם שמרו על השלדה, המנוע, המכלולים והיכולות של דגם הסופרבייק/ספורט המקורי של האופנוע, אבל ייצרו ספין-אוף עם כידון רחב, תנוחת רכיבה זקופה יותר, ולעיתים טיונינג של המנוע כך שיפיק מעט פחות סוסים אבל עם רצועת מומנט הגיונית יותר. היו גם כלים שנולדו מראש עם הקונספט של היותם לוחמי רחוב, גם מבלי שהיה להם תורם עטוי פלסטיקה. אופנועים כמו הסופר דיוק 990 של קטמ (ולאחר מכן ה- 1290), הספיד טריפל של טריומף ואחרים.

כך, ב- 2009, נולד הרעיון של הסטריטפייטר המקורי של דוקאטי (שבתורו החליף את ה- S4RS). והתוצר היה כלי שנקרא סטריטפייטר 1098, שבינינו בלי שאף אחד ישמע, היה אופנוע לא שפוי. אופנוע סופרבייק נטול פיירינג (וללא מיגון רוח), עם כידון רחב אבל תנוחת רכיבה שנותרה אגרסיבית מאוד ועם מנוע "טסטהסטרטה" L2 בנפח 1099 סמ"ק שהיה היפר אקטיבי על הצד האגרסיבי של הספקטרום ושהפיק 155 כ"ס על משקל יבש של 167 ק"ג. הכלי אמנם לא היה בסט-סלר מטורף על רצפות אולמות התצוגה בבולוניה, אבל מי שרכב עליו חזר כולו עם רעידות, ולא מפרקינסון (היי, אנחנו לא במותג ההוא ממילווקי): מכונת ווילי פסיכוטית המאובזרת במיטב המערכות שרק אפשר (שילדה קשיחה, חישוקי מרצ'סיני קלים, בולמי אוהלינס, בלמי ברמבו, חלקי קרבון וכמובן המנוע שעבר קצת טרנספורמציה מזה של ה- 1198 אבל עדיין נתן בראש – הכל טופ שבטופ)… אופנוע שהסתכל בעיניים של המתחרים היפנים באותן שנים, לעס אותם בלי מלח, השפיל אותם עד עפר, וירק את השאריות בצד הדרך.

אבל לא כולם הצליחו לאלף את המפלצת מבולוניה, ולא חסרו מקרים בהם רוכבים מנוסים ריסקו סטריטפייטרים – בעיקר בגלל היעדר הבקרות (ABS לא היה, ואמנם לדגם ה- S היה טראקשן קונטרול, אבל צריך לזכור שזו היתה תקופה שגברים אמיתיים לא רכבו עם מערכות כאלה) וכמובן גם בגלל ה- DNA המופרע שלו שמשך אליו את הרוכבים הפסיכוטיים ביותר. כדי לפנות לקהל לקוחות קצת יותר שפוי דוקאטי ייצרה גם סטריטפייטר "קטן" (848) שהיה מכונת רכיבה משובחת ויותר קלה לעיכול, אם כי גם הוא לא נמכר בהמוניו, ובאמת אחרי לא הרבה שנים הופסק ייצור הסטריטפייטר (הקטן המשיך עוד כמה שנים אחרי הגדול).

אבל זה הספיק כדי להדליק את הקופיקו להרבה מאוד אנשים.

בזמן שהמתחרים שלחו לכבישים עוד ועוד לוחמי רחובות ודוקאטי שיחררה את אופנועי הפניגאלה החדשים שלה שהחליפו את ה- 1098 ו- 1198, כולם חיכו לסטריטפייטר חדש שיצא במקביל אליהם, אבל נאדה. שנה חלפה, שנתיים חלפו, 7 שנים חלפו, ואז בתחילת יוני 2019 פורסמה ידיעה על כך שדוקאטי ניגשת לתחרות ה"פייקס פיק" בקולורדו עם דגם אופנוע חדש, אופנוע שהוא לא המולטיסטרדה פייקס פיק שאיתו הם ניצחו בשנים הקודמות.

מממ… מעניין.

זהות האופנוע נשמרה בסוד מהציבור, אבל השמועות היו עקשניות: זה סטריטפייטר חדש! כשלבסוף זכינו לראות אותו (אני הוזמנתי למטה בבולוניה ביוני 2019 שם הציגו את הכלי במצבו הכמעט-גמור, עם איסור מוחלט על צילומים מכל סוג שהוא) הוא היה לא פחות ממדהים. הרשתות החברתיות והפורומים התפוצצו עם באז תקשורתי כתוצאה מהחשיפה, וכולם (בעיקר אותם רוכבים פסיכוטיים שזכרו לטובה את הסטריטפייטר המקורי ונותרו בלי "המנה" שלהם במשך יותר מדי שנים) החזיקו אצבעות. גם דוקאטי הימרה עליו בגדול, והיא הציבה את האופנוע על קו הזינוק של מירוץ ה"פייקס פיק" כשעליו רוכב לא אחר מאשר קרלין דאן בן ה- 36, רוכב מהולל שכבר זכה שם בשיאים ובגביעים אין ספור.

המשך…

אין רוכב אופנוע אחד שרכב על כלים בישראל של שנות השמונים והתשעים שלא זוכר את הוספות המיתולוגיות עם סירה, או כל מיני כלים מוזרים ולא מזוהים (בעיקר מבוססים על מותגים בריטים שאבד עליהם הכלח) שהיו נוסעים ברחובות הערים בשירותם של כל מיני בעלי מקצוע שהיו מתניידים עליהם ככלי הרכב שלהם. אופנוע עם סירה – מושג שהוא אוקסימורון בפני עצמו, שכן אופנוע זה לא, ומן הסתם גם רכב לא. מצד אחד לא נהנה מיתרונות המובנים באופנוע (אין רכיבה בין רכבים בפקק, אין הטייה/"השכבה"), ומצד שני סובל מפגעי מזג האוויר ותקוע בפקקים כמו כל רכב…

על הזכרונות האלה, תוסיפו את הסצינות שכולנו מכירים מסרטי מלחמה ממלחמת העולם השניה בה גדודי חיילים (גרמנים, מה לעשות שהם שיכללו את השיטה) שועטים על אופנועי במוו ו-זונדאפ לעבר איזה יעד עלום כשהם צועקים פקודות בגרמנית.

ללא ספק, פוזה. וכן, יש כאלה שזה עושה להם את זה.

אחרי שנים שלא היו בישראל אופנועי "סירה" חדשים (בגלל בעיות ביורוקרטיות בעיקר, נו, ישראל), הצליחו בחברת Moto24 יבואנית אופנועי נורטון ו- FB מונדיאל לשנות את כללי המשחק ולייבא ארצה בשנת 2020 את המותג המסקרן IMZ Ural הרוסי. וכיוון שהצהרתי בפומבי במספר הזדמנויות על רצוני לנסוע עליו, קיבלתי הזמנה לרכיבת מבחן ראשונה שמיד קפצתי עליה בשמחה.

הכתבה הזו שלי עלתה במקור במגזין מוטו, ואני מביא אותה בגרסה מעט שונה כאן, להנאתכם.

מי מה מו

קודם כל – הבסיס. האופנועים מתוצרת IMZ Ural הם אופנועים מתוצרת רוסית המבוססים במידה רבה על טכנולוגיה ומכלולים שנלקחו מאופנועים גרמניים של BMW מדגם R71 ששירתו בהצלחה יתרה את הצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השניה. יש שאומרים שהסובייטים רכשו בשושו חמישה כליםם כאלה דרך דילר בשבדיה, פירקו אותם לגורמים, הינדסו אותם לאחור כמיטב יכולתם, בנו הכל מחדש מתוצרת מקומית, והציגו את התוצאה לסטאלין. כנראה שהתוצאה היתה מספיק טובה (או שהם היו מספיק נואשים בגלל מצבם בחזית המערבית), ולכן הוחלט מיד על התחלת הייצור הסדרתי. האופנועים עשו את מה שעשו במלחמה, וכיוון שידוע שסוס טוב לא מחליפים, למעט תוספת ומספר חידושים ושינויים קלים כמו דיסקי בלימה במקום מעצורי תוף, הזרקת דלק כדי לעמוד בתקנות זיהום ועוד אלמנטים "חדשניים" כמו סטרטר בנוסף לקיק המסורתי, האופנועים מתוצרת חברת אורל מיוצרים פחות או יותר על בסיס אותו קונספט מאז.

לטוב ולרע, מן הסתם.

לארץ הכלים הגיעו בתחילת 2020 ומיד ייצרו מיני מהומה, כשרוב המשלוח הראשון נקנה די במהירות ומשלוח שני מיד יצא לדרך לארץ הקודש (אגב, מאז, מותג נוסף של אופנוע עם סירה – סיני – החל להיות מיובא ארצה, אבל זה עניין לפוסט אחר).

המשך…

מכירים את הרגעים האלה שבהם אתה רואה משהו שלוקח את מלוא תשומת הלב שלך? וכשאני אומר מלוא תשומת הלב אני אומר כל החבילה: השיניים נחשקות, הנשימות הופכות להיות שטוחות, הדופק עולה, המבט מתפקס, כל מה שקורה מסביב נעלם מעיניך וכל העולם שלך מתרכז בנקודה אחת בגודל ראש סיכה? עזבו את הטלפון. תהיו איתי רגע. מכירים שראש הסיכה הזו הוא בצבע של לימון זרחני שגדל בפרדס בצל הכור הגרעיני בפוקושימה, זוהר למרחוק, משהו כזה שאי אפשר לפספס אותו?

אבארט 595 קומפטיציונה.

כזה.

כשנכנסתי לאולם התצוגה ביגאל אלון כדי לדבר עם עומר נציג המכירות (וגם האחראי על הפעילות ברשת שעושה לא מעט רעש), למרות שהדרך אליו עברה באולם התצוגה הסמוך של פרארי וכמובן מבלי לזלזל לרגע בעצמה המשודרת מהרכבים האלה, הרגשתי שעם כל הכבוד להם, הם מרוחקים עבורי  כמו הצד האפל של הירח או דוגמנית-על במגזינים: טוב לראות אותם מדי פעם, אבל אין הרבה סיכוי שאכניס את אחד מחלקי הגוף שלי באחד מהם (הלו, אני מדבר על הרכבים כן?), ולכן הם לא רלוונטיים לי בדיוק באותה מידה. אבל כשנעצרתי מול האבארט 595 האפורה-בטון-מלט עם אלמנטים אדומים – נעתקה נשמתי לא פחות מאשר אל מול הפרארי רומא המדהימה שהושקה זה עתה. כן, עולמות שונים, אבל דווקא משיקים וקרובים זה לזה בצורה מפתיעה, שכן שניהם פונים למכנה משותף מאוד חייתי וקדמון של חובבי נהיגה: כלי רכב מנועי שכל מטרתו היא לתת בגז ולמקסם עד כמה שאפשר את הריגושים בנהיגה, כשהיעד המקורי פתאום לא חשוב כמו הדרך אליו. כמעט כמו ברכיבה על אופנועים.

התוכנית המקורית היתה לקחת את העקרב (הסמל של אבארט) הקרבית ביותר ולצאת לרכיבה, סליחה – נהיגת מבחן דרומה על כבישים בין המגניבים בישראל: קצת בית גוברין, אמציה שקף ולכיש, קצת סנסנה, קצת יער יתיר, סדום ערד, ים המלח, מצוקי דרגות, וחזרה למרכז. ים קילומטרים שאפשר לבלות אותם בליסינגומטית היברידית משעממת תוך כדי הקשבה לתסכיתים ברשת א', או לפרק בהם את האספלט כמו מכונית על קפיץ (הדימוי הזה עוד יחזור לי במוח הרבה פעמים) תוך כדי ש"דני קליפורניה" של ה-רד הוט צ'ילי פפרז מתנגן לך בשיא העצמה דרך מערכת של Beats, ואתה בא לתת בגז כאילו אין מחר.

בחרתי באופציה השניה.

האבארט היא למעשה גרסה משודרגת של פיאט 500, כשההבדלים בין שני הרכבים נגמרים פחות או יותר בצורה החיצונית שלהם, וגם זה בקושי בזכות אלמנטים ויזואליים מגניבים של האבארט עליהם נתעכב בהמשך. עזבו את שאר הדגמים בליין (טוריזמו וגם סקורפיונה). בואו לא נדבר עליהם בכלל. הרכב שנבחן הוא מדגם אבארט 595 קומפטיציונה, הגירסה כמעט הכי בכירה בליין המוצרים, עם מנוע 4 צילינדרים בנפח 1368 סמ"ק אליו משודך טורבו גדול (גארט 1446) ופילטר אוויר ספורטיבי (BMC) המפיק לא פחות מאשר 180 כ"ס (בדגמים האחרים – 145 ו-165 כ"ס בהתאמה). הקומפטיציונה גודשת ב- 1.8 – 1.9 באר (לפי השעון לפחות), ונכון שבגלל הטורבו הגדול יחסית מרגישים לאג גדול יותר מאשר בדגמים האחרים (כך אומרים לי, לא בדקתי), אבל הוא הולך ומתגבר ככל שהסל"ד עולה. לפי נתוני יצרן שיא המומנט שעומד על 25.5 קג"מ מגיע ב- 3,000 סל"ד, וכשמשקל הרכב עומד בקושי על 1,065 ק"ג קלילים מאוד והרכב מרגיש קצר עם בסיס גלגלים כמו של קארט, יש לך ביד נוסחה שמאפשרת נהיגה מאוד אגרסיבית בכבישים מתאימים.

ולא תבינו על מה אני מדבר עד שלא תתנו גז.

אבל לפני שנותנים גז צריך להיכנס לרכב ולהניע. אז קדימה. מסובב את המפתח (כן כן, הנה רכב שהוא לא keyless בשנת 2020), והמנוע מתעורר לחיים (יש קלישאה יותר רדודה מזה?). יוצא מהחניון התת-קרקעי לתנועה הלא-כל-כך עמוסה בתל-אביב של טרום סגר קורונה שלישי בדרכי החוצה מן העיר. איילון דרום, קצת כביש 1, לחיצות קלות על דוושת הגז, אבל התגובה של המנוע לא מרגישה לי מי יודע מה מלהיבה. מה קורה פה…? ואז, כמו בפלאש-בק מסרט בסדרת "מלחמת הכוכבים" אני שומע את קולו של עומר נציג המכירות מהדהד לי בראש: "השתמש בכפתור הספורט מיצו, כפתור הספורט, ומה שלא יהיה אל תשכח להפעיל את ה…" אני לא מחכה לשמוע את סוף המשפט ואני ממהר ללחוץ לחיצה קלה על הכפתור העגול עם הכיתוב Sport בחלקו השמאלי של הדשבורד המרכזי. המשך…

בימים האחרונים נחשפנו לסרטון שצולם על ידי מצלמת דש-בורד ברכב שנסע על איילון צפון בואכה מחלף ההלכה ובו רואים תאונה שבה מעורב רוכב אופנוע ורכב. למי שלא ראה את הסרטון, גללו מטה, יש תיאור של ההתרחשות.

במבט ראשון – כל אחד מאיתנו יצעק שזו טעות של נהג, שזה נהג רוצח, שהוא פושע ועבריין, שהוא צריך לשבת מאחורי סורג ובריח. ואתם צודקים. הנהג הוא בהחלט עבריין, ביריון, לא מכבד את סביבתו, וככל הנראה זו לא התאונה הראשונה ובטח לא האחרונה שלו.

אבל כאן אני רוצה להוציא אתכם מדרך המחשבה הזו, ולתת לכם נקודה אחרת למחשבה.

בעוד שכל מה שהנהג הרגיש היא "מכה קלה בכנף" כמאמר הרמטכ"ל המוצלח של צבא ההגנה לישראל במלחמת לבנון השניה, מי שמשלם את המחיר על ההתרחשות הלכה למעשה הוא הרוכב שיצטרך להתמודד עם פציעותיו, אולי עם פגיעה שיהיה קשה להתאושש ממנה, עם הנזק הכספי לאופנוע ולפרנסתו, ועם ההשלכות של הפעולה של הנהג. רוכב חכם יכול היה להימנע מהסיטואציה הזו מלכתחילה.

"אי אפשר לתקן את כל העולם ואי אפשר למנוע כל תאונה!" תגידו לעצמכם. נכון, אבל את התאונות האלה אפשר למנוע בקלות יחסית, אז למה שלא נתחיל כאן ואז נדאג לטפל בכל שאר העוולות בעולם.

איך? הנה, קחו מאמר שיעזור לכם בקצת תובנות. מומלץ ללמוד מזה ולהשליך על ההתנהגות הפרטית שלנו כרוכבים.

קודם כל נניח הנחת יסוד מהותית על השולחן:

חובה על כל רוכב או רוכבת להניח שכל הנהגים סביבו ולפניו עסוקים כל הזמן בטלפון, דעתם מוסחת כל הזמן, הפוקוס שלהם הוא לא על הכביש, ושהם אף פעם לא שמים לב למה שקורה על הכביש.

ברגע שמבינים את זה, אז כל התנהגות, גם הכי חסרת היגיון והזוייה – הופכת להיות אפשרית. אולי הנהג שבדיוק היה עסוק בוואטסאפ או בשיחת טלפון חשובה עם הבוס שלו, פתאום שמע את אפליקציית ווייז אומרת לו "צא עכשיו במחלף". יש מצב שהנהג שבדיוק צפה בקליפ האחרון של <הכנס שם של זמרת ממש מצליחה> ביוטיוב שם לפתע לב שהוא מפספס את היציאה, ואז לא רק שהוא יאחר להוציא את הילדים מהגן אלא גם יחטוף מאישתו. אם זה המצב, ואם הנהג יופתע, יש מצב שהוא יחליט שהוא חייב לצאת במחלף כאן ועכשיו, ונראה שזה בדיוק מה שקרה כאן. במקרה כזה, לנהג לא תהיה בכלל זמן או יכולת לבדוק את סביבתו, והוא פשוט יצא, על אפם וחמתם של כל הנהגים האחרים, גם אם זה אומר נהיגה באלכסון לרוחב 4 נתיבים. המשך…

פוסט זה הוא לא מאמר, ואני לא מנסה בו להסביר לכם למה דווקא מסלול הוא המקום המתאים לשפר את יכולות הרכיבה שלכם, הרבה יותר מאשר בפס הקבוע שלכם על כביש ציבורי. אני גם לא בא לדון בשאלת מיליון הדולר – "האם הז$@ שלי יהיה קטן יותר אם אני אגיע למסלול ואגלה שכל הפוזה שאני עושה על החברים בפס לא שווה כלום כשזה מגיע לביצועים שלי על המסלול". שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל מה שבטוח הוא שרכיבת מסלול מאפשרת להגיע לזיקוק טהור של אדרנלין המופק בעת רכיבה ספורטיבית, וזאת ללא הסיכונים הנלווים ברכיבה דומה על כביש ציבורי.

אז מה זה כן? פוסט זה משמש כצ'ק ליסט לפריטים אותם צריך להכין ליום מסלול, כשהדגש כאן הוא על רוכבים "מזדמנים" דהיינו כאלה שבאים מעת לעת לרכוב על המסלול, אבל לא כאלה שבאים להתחרות, לשפר זמנים או להתאמן לקראת תחרות.

חשוב מאוד! קראו את הפסקה האחרונה בעמוד הזה, זה בדמכם!

תרגישו חופשי לשתף או לשמור את הלינק. כמובן שאשמח לקבל הערות, הארות או תוספות בתגובות למטה.

(תמונה: אלעד דבדה)

אז מה צריך ליום מסלול?

נחלק את הפריטים לכמה קטגוריות כדי להקל:

סוג יום מסלול

שווה, במיוחד למי שזו עבורו הפעם הראשונה על המסלול, לבדוק עם המארגנים האם ביום המסלול הזה יש חלוקה למקצים? האם יש מקצים מודרכים? האם יש מקצה "רייסרים" שעשוי להשפיע על איך היום הזה מאורגן? כמה סשנים יש בשעה וכמה שעות יש לכם על המסלול?

שווה לדעת שסשן של 15 דקות בתוך שעה הוא סביר לגמרי (כלומר הסשן שלכם ועוד 3 סשנים אחריכם, בתוך שעה). גם סשן של 20 דקות בשעה הוא סביר, אבל קשה משמעותית מבחינה גופנית למשתתף – במיוחד למשתתפים חדשים שלא מכירים את העומס הגופני הנדרש בעת רכיבת מסלול.

לתשובות לשאלות אלה יש השפעה על אופי הרכיבה שלכם על המסלול – במיוחד אם אתם חדשים בתחום.

הרוכב/ת

זה נשמע אולי טריוויאלי (למרות שבימי קורונה אנחנו נדרשים הקפדה יתרה) אבל אם באתם לרכוב על מסלול ואתם לא במצב בריאותי (גופני, נפשי, אחר) תקין – לא תמצו בצורה טובה את ההזדמנות לשפר את יכולותיכם. הגיעו למסלול כשאתם במצב המתאים לרכיבה, ואם אתם סובלים מבעיות רפואיות שמגבילות אתכם רצוי כמובן להתייעץ עם רופא שמבין בתחום.

כיוון שהעומס הגופני הנדרש מהרוכב/ת בעת רכיבת מסלול הוא אגרסיבי, רצוי שתהיו בכושר וכמובן שככל שתרצו להיות טובים יותר, לכושר הגופני ולמשקל יש משמעות נוספת. אבל נשאיר את זה לרייסרים.

האופנוע

האופנוע עליו אנחנו מתכוונים לרכוב במסלול צריך להיות תקין מכאנית, ללא חלקים רופפים, פלסטיקה תקינה, ללא נזילות, וכמובן עם מכלולים (בולמים, בלמים שרשרת וגלג"שים) תקינים. לא לשכוח כמובן צמיגים תקינים (וזכרו שצמיג שנמצא בסוף חייו אולי לא יאפשר לכם לחזור הביתה ברכיבה אחרי יום המסלול).

פרקו מהאופנוע כל מה שזז, לא מחובר קבוע, או מיותר, כולל מראות ככל הניתן. מה שיכול לעוף עלול לעוף על מישהו מאחוריכם, ואם תיפלו עדיף להקטין את הנזק.

ציוד רכיבה

סוג הציוד הנדרש לרכיבת מסלול הוא לעיתים רבות מחסום שעומד בפני רוכבים מזדמנים ומונע מהם את האפשרות לעלות על המסלול. למזלנו, מחירי הציוד נמצאים בירידה מתמדת והיום אפשר לקנות בישראל פריטי ציוד במחירים הקרובים מאוד למחירי חו"ל. בכל מקרה, לא משנה איפה אתם רוכשים את הציוד – ודאו שהוא מתאים לכם במידה ולאופי הרכיבה.

הרוכב שמתכוון לעלות לרכב על המסלול חייב לבוא ציוד רכיבה המיועד למסלול הכולל את הפריטים הבאים:

1. קסדה סגורה, שלמה, לא נפתחת.

2. חליפת רכיבה מעור – או חליפה העשוייה מחלק אחד, או חליפה המורכבת משני חלקים (הכוללים מעיל + מכנס רכיבה שמתחברים ביניהם באמצעות רוכסן במותניים).

3. כפפות רכיבה ממוגנות (ארוכות, מעל קצה שרוול החליפה, ולא קצרות שחושפות את פרק היד).

4. מגפי רכיבה ממוגנים (הדגש הוא על מגפי רכיבת ספורט ולא מגפוני חצי גובה, נעלי רכיבה, בלאנדסטון או כל קומבינה אחרת).

מעבר לפריטים הנ"ל שהנם חובה, מומלץ מאוד:

5. שהקסדה תהיה עם סוגר DD (דאבל די) שהוא בטוח יותר מכל סוג סוגר אחר לקסדות.

6. מיגון גב כחלק נפרד או כחלק מהחליפה.

7. אנדר-סוט ללבישה מתחת לחליפת הרכיבה שעוזר לשמור על טמפרטורת הגוף ולנדף זיעה.

8. מעיל/חליפה או וסט המכיל כריות אוויר לטובת שיפור הבטיחות במקרה ונפלתם תוך כדי רכיבה.

9. אטמי אזניים.

המשך…

בהמשך לתאונה הקטלנית משבוע שעבר רציתי להקדיש כמה דקות כדי לנסות ולדבר מעט על החשיבות של קו נכון בפניה – ובאופן ספציפי איך שמירה של קו פניה נכון יכול להציל רוכב מתאונה קשה ואף חמור מכך.

זה איננו ניסיון ללמד אתכם רכיבה בהתכתבות, שכן אין הרבה סיכוי להצליח בכך, ולכן גם לא אנסה. מה שכן, אם הצלחתי להכניס בינה ודעת במוחו של רוכב אחד, ואם הצלחתי להציל אותו מפני הטעות הבאה שלו (כולנו עושים טעויות, האם אתם מודעים אליהן?) אז דיינו.

מהי פניה מתהדקת? ובכן מדובר בפניה שבניגוד לפניה רגילה, ברדיוס קבוע, שאותה יכול רכב או אופנוע לקחת במהירות קבועה, שבה שדה הראיה של הנהג/רוכב מאפשר לו לצפות קדימה (חסימה של שדה הראיה הופכת את הפניה לפניה עיוורת, ועל כך במאמר אחר), ובעוד שההגה/זווית הטיה של כלי הרכב או האופנוע נמצא במצב מסויים שיאפשר לו לסיים את הפניה בצורה טובה מבלי "לזלוג" לנתיב הנגדי או לתוך שול ימין – פניה מתהדקת "שוברת" את רדיוס הפניה בצורה חדה, ומחייבת את הנהג או הרוכב לשנות את מצב ההגה/זווית הטיה או להפחית מהירות בצורה פתאומית על מנת לסיים את הפניה בשלום.

כפי שאתם יכולים לראות בתמונת הלווין שנלקחה מגוגל מפות של קטע כביש 386 בין הכיכר של עין כרם לצומת בר גיורא – כביש מפותל, כמעט אירופאי באופיו, אהוב במיוחד על רוכבים רבים – יש לפחות פניה מתהדקת אחת (בה אירעה התאונה המדוברת):

האם פניה מתהדקת היא אכן כזו משני כיווני הנסיעה ובכל מהירות נסיעה? רדיוס הפניה הוא נתון מתמטי/פיזי, ולכן השינוי שלו הוא גם נתון שאפשר למדוד. אבל ההשפעה של שינוי הרדיוס יכולה להיות שונה בתלות במה שקדם לאותה פניה, ובעיקר למהירות שבה נוסעים בתוך הפניה. אם הנהג/רוכב נוסע באותו קטע כביש במהירות נמוכה מאוד (אפילו מגוחכת), עצם העובדה שרדיוס הפניה השתנה אמנם עדיין תשפיע עליו ועל הצורך שלו לבצע תיקון היגוי/פניה – אבל תיקון זה עשוי להיות כמעט בלתי מורגש ולמעשה כמעט ללא כל השפעה על כלי הרכב.

לעומת זאת, אם מהירות הנסיעה הינה גבוהה (ואני לא מתייחס לחוקיותה, שכן בכבישים מסויימים גם 80 קמ"ש המותרים בחוק עשויים להיות גבוהים מדי), ובוודאי אם היא גבוהה מאוד – ההשלכה של התהדקות הרדיוס ושבירת הפניה עשויה להיות קטסטרופלית על הנהג/רוכב, וזאת מכמה סיבות:

1. חוסר יכולת להגיב בזמן לשינוי
2. חוסר יכולת של כלי הרכב להתמודד עם השינוי שנדרש (לדוגמה בגלל מגבלה פיזית של כלי הרכב או זווית הטיה של האופנוע)
3. השפעה על הבולמים של כלי הרכב שיתקשו לעמוד בתיקון הנדרש עקב הסטיה החדה
4. השפעה על אחיזת הצמיגים באספלט שעלולים לגרום להחלקה בלתי נשלטת
5. סטיה של כלי הרכב (בנסיעה או בהחלקה בלתי נשלטת) לעבר הנתיב הנגדי או אל השול
6. פגיעה בכלי רכב המגיח ממול או בתנאי שטח מצד ימין של הכביש
7. העפה של מטען הנמצא על משאית או מסחרית שנמצאת באותה פניה, אל הכביש, אל הנתיב הנגדי או אל השול

למעשה, גם אם הנהג/רוכב עצמו כן הצליח להשתלט על שינוי ההיגוי הנדרש, יתכן וההתהדקות של הפניה דווקא השפיעה קשה יותר על רכב או אופנוע שמגיע ממול, ויתכן ודווקא הוא לא הצליח להתמודד עם ההידוק. לכן יתכן שלמרות שנהג "שלנו" כן עמד בשינוי והיה עובר אותו בשלום – הוא דווקא ייפגע מכלי הרכב או מהאופנוע שמגיע ממול, וזה בדיוק מה שקרה במקרה של התאונה המדוברת מנקודת מבטו של נהג הרכב, כיוון שהרוכב שנהרג למעשה סטה אל הנתיב הנגדי והתנגש חזיתית ברכב שעשה דרכו בכביש בכיוון הנגדי.

המשך…

לפני כ- 7 שנים עת החל בישראל העידן השני של ייבוא סדרתי לאופנועי מוטו גוצי יצא לי לרכוב על אחד מהם – הסטלביו, NTX 1200 – כלי שניסה בזמנו לנגוס ולו במעט בפרוסת העוגה של סגמנט האדוונצ'רים הכבדים שנשלט כמעט ללא עוררין על ידי ה- GS הגרמני. נהניתי, אבל היה לי די ברור שפרט לקבוצה של מאמינים אדוקים לא יהיו הרבה שישימו את הלירטות שלהם עליו. הסטלביו אכן לא היה הצלחה מסחררת בישראל וגם בעולם הוא מכר כ- 7000 יחידות בלבד לפני סיום הייצור שלו ב- 2017 (בעיקר בגלל אי-עמידה בתקנות יורו 4, כיוון שחברת פיאג'ו – הבעלים של מוטו גוצי – לא היתה מעוניינת להשקיע סכומים נוספים בהתאמת המנוע לתקנות בעקבות אי ההצלחה במכירות).

מוטו גוצי – יצרנית האופנועים האירופאי הותיקה ביותר שנותרה בפעילות מאז היווסדה בשנת 1921 (אוטוטו בת 100), כבר מורגלת בתקופות קשות בחייה. אבל תחת שרביט הניהול של הבוסים מפיאג'ו מישהו היה צריך לעשות משהו. ואז הגיע ה- V85TT שנחשף לראשונה כקונספט בתערוכת האופנועים של מילאנו בנובמבר 2017. TT הם ראשי התיבות באיטלקית של "כל סוגי שטח" (Tutto Terreno) והוא ללא ספק מצביע על מטרתו המקורית – כלי בנפח בינוני שמכוון למרכז המאסה של קטגוריית האדוונצ'רים הבינוניים, עם אוריינטציה ברורה לרכיבת שטח לא פחות מאשר לטיולים ארוכי טווח על כבישים מפותלים. בתוך הקטגוריה הזו של אדוונצ'רים בינוניים אמור ה- V85TT להתחרות בדגמים הרבה יותר פופולריים ממנו, ביניהם רבי מכר כמו ה-ימאהה טנרה 700 החדש, ה-ק.ט.מ 790 אדוונצ'ר וה-ב.מ.וו F850GS.

האם הוא מצליח לעשות את זה? אומרים שטבלת המכירות לא משקרת, ועבור מוטו גוצי, ה- V85TT הוא בהחלט רב מכר ש"חרך" את אולמות המכירה במהלך 2019, כשהחברה נאלצת להכפיל משמרות עובדים במפעל שלהם במנדלו דל לריו כדי לעמוד בביקוש שהפתיע גם אותם, ושנתן לה משב רוח רענן ובסט-סלר ראשון מזה יותר-מדי-שנים.

המשך…

אם תשאלו כל ילד "מה תרצה להיות כשתהיה גדול", אם תעשו את זה בגיל המתאים – סביר להניח שאחת התשובות שתקבלו היא "רקדן ברויאל בלט".

שיט, טעות בקבוצה.

התכוונתי שאחת התשובות שתקבלו תהיה ללא ספק "נהג קטר".

למרות שאני לא זוכר את עצמי עונה כך אף פעם לשאלה הזו (הכוונה לנהג קטר, והפעם ההיא עם החצאית היה רק למטרות תחפושת פורים, בחיי!) אין ספק שלנהיגה מכל סוג שהוא היתה משמעות רצינית עבורי עוד מהימים שבהם הייתי משחק עם לגו על השטיח בסלון, וזכור לי בפירוש שגם היתה לי רכבת חשמלית מיניאטורית של מרקלין בשלב כזה או אחר של הילדות. מפה לשם, לחיים יש מסלול משלהם והם מלאים בתפניות מרתקות שאולי פעם נכתוב עליהן כשיהיה מותר, השנים עברו, ומאז שיצא לפני מספר שנים דגם ה"באגר" של במוו – הוא ה- K1600B – החיבור שלו – בעיני – לאסוציאציית הקטר היתה בלתי נמנעת – כפי שתיכף תראו.

נלך קצת אחורה.

כולנו יודעים שאם הגרמנים רוצים לנצח במשהו, אז שום דבר לא יכול לעמוד בדרכם (נו טוב, הצבא של סטלין קצת כן הפריע בזמנו וגם האמריקאים קצת ניג'סו אבל זה סיפור אחר). אם יש אופנוע אחד שמוגדר בעולם, כמעט ללא עוררין, כמלך מלכי המלכים הבלתי מעורער של ספות מתנייעות על שני גלגלים + מערכת סטראו דולבי סוראונד + מקרן + מיני בר + דרושות, הרי הוא כמובן הגולדווינג האלמותי של הונדה. וזה לא כל כך הסתדר למהנדסי במוו עם האג'נדה של שליטה עולמית.

אז הם קמו ולקחו את הפלטפורמה שלהם לטורר שכבר היתה לא רעה בכלל – ה- K1300GTL – יצקו לו שלדה חדשה ובתוכה תקעו מנוע מטורף בן 6 בוכנות בנפח 1649 סמ"ק שמפיק לא פחות מ- 160 כ"ס (המנוע הוצג בתערוכת EICMA ב- 2009 בתוך אופנוע הדגמה בשם Concept 6). את המנוע הם שתלו לרוחב (מנועים לרוחב הם לב העניין בסדרת ה- K של במוו, אבל זה בסדר כי המנוע הספציפי הזה הוא מנוע 6 הבוכנות הרוחבי הצר ביותר שהיא ייצרה אי פעם), שידכו לו כל מערכת אלקטרוניקה אפשרית (וגם את מה שלא אפשרי הם המציאו לטובת העניין, כמו מערכת תאורה מטורפת שלא תראו בשום אופנוע אחר), הוסיפו סאונד ומסכים מפה ועד מינכן, ופחות או יותר יצרו את הטורר הטוב ביותר ביקום כפי שאנו מכירים אותו. לאופנוע הזה יש שתי גירסאות (אחת מאובזרת מאוד ויקרה, והשניה מאובזרת מאוד מאוד ויקרה עוד יותר) – בשם K1600GT ו- K160GTL בהתאמה, ואנחנו לא נתעכב עליהן כאן אבל קחו תמונה לייחוס:

לונג סטורי שורט, כל זה לא הספיק להם. ובגלל שלאנשי במוו יש איזה משהו לא פתור עם האמריקאים מלפני כמה עשרות שנים, הם החליטו לכבוש את אמריקה במגרש שלהם ולפי הכללים שלהם, עם באגרים.

אמרו ועשו.

אתם מבינים, לאמריקאים יש משהו קצת, אהממ… עקום בראש. מבחינתם לא רק שוויליאם הארלי וארתור דייוידסון הם שניהם הבנים של אלוהים, אלא שבעיניהם אופנוע צריך להיראות בצורה מאוד מסויימת. אופנוע באגר (מלשון bag, או תיקים) הוא אחד מהסגנונות האלה, והוא טיפוסי מאוד לארה"ב.

המשך…

התחבטתי לא מעט איך להתחיל את הכתבה הזו. אני, על אופנוע סיני חדש בשוק הישראלי. מה כבר יכול לקרות?

אז הנה, קרה באבו-אבוה קרה.

רוצים שורה תחתונה? מפתיע לחלוטין, ולא רק מפתיע, אלא גורם לי לחשוב.

רוצים לשמוע עוד? תישארו איתי.

הקיץ המהביל של יולי-אוגוסט מתחיל לתת את אותותיו, והחשק שלי לצאת לרכיבות יומיות ארוכות נעלם ככל שהחום עולה. דווקא אז קיבלתי הזדמנות לשים את הישבן החטוב שלי על כלי חדש ומסקרן שעשה עלייה ארצה ממש בימים אלה: Voge 500DS. חיש קל שמתי פעמי אל רחוב הרצל בתל אביב, כי הרי אין כמו להתנדב לרכוב על אופנוע סיני מיצרן לא נודע. איפסנתי את הכלי הפרטי שלי, חתמתי על כמה ניירות (שיט, יש מצב שזו הייתה ערבות בנקאית? רגע, כבר חוזר אליכם), ויצאתי לשמוע קצת פרטים על הכלי הכסוף-אפור-שחור שעמד לו להנאתו בחוץ.

ווג היא מותג צעיר, שהוקם ב-2018 על ידי לונסין, אחת מיצרניות האופנועים הוותיקות והגדולות בסין, במטרה להציע כלים ברמת מפרט ואיכות גבוהה מזו שמזוהה בדרך כלל עם התעשייה הסינית. אז לא בטוח שהוא כל כך לא נודע. מה שכן, היבואן ששוכן ברחוב הרצל בת"א החל רק לאחרונה להביא את הכלים מתוצרת ווג, ולכן עבורי ועבור רוב הקוראים – הוא בהחלט עלום שם. ולכן חשוב לומר, כי זה יחזור אלינו בהמשך: כשאתם חושבים "סין", תוציאו מהראש את התמונה של פועלים כפריים בסדנת זיעה נידחת. חברת לונסין מייצרת כמות מטורפת של כ-2.5 מיליון אופנועים בשנה, מיליוני גנרטורים ו-150 אלף טרקטורונים. ומה שרלוונטי לנו יותר: היא מייצרת גם את מנועי שני הצילינדרים של במוו F750GS, F850GS ו-F900, ואת קטנועי ה-C400.

ה-DS הוא דגם האדוונצ'ר בנפח 500 סמ"ק של המותג.

הערה: בגלל טעות שלי איבדתי את ספריית התמונות שצילמתי. לכן אני נאלץ להשתמש בכמה תמונות שמצאתי ברשת. עמכם הסליחה.

אם אתן לרוכב, גם מיומן למדי, להסתכל על האופנוע כשאני מסתיר את הסמל ואולי עוד מאפיין או שניים, אם אתן לו למשש את הפלסטיקה ואת החלקים ואבקש ממנו או ממנה לנחש איזה כלי זה, סביר להניח שאף אחד לא ינחש. גם אני הופתעתי לגלות אופנוע זקוף, מזווד בארגז אלומיניום איכותי מאחור, עם מגן מנוע מסיבי אך לא עצום, צבוע בצבע סולידי ולא קשקשני, שנראה, לפחות ממרחק של כמה מטרים, כמו משהו אחר לגמרי. מזווית אחת הוא נראה כמו CB500X, ומזווית אחרת אפשר לטעות ולחשוב שזה F750GS של במוו, והארגז המתכתי מאחור אחראי לזה לא פחות.

ועכשיו לגימור. אם לא תראו את סמל המשולש ההפוך על מיכל הדלק, ייקח לכם זמן להבין על מה אתם מסתכלים. חלקי הפלסטיק והמתכת יושבים זה מול זה בהתאמה קרובה למושלמת, והגימור שלהם, ואפילו הטקסטורה, לא פחות ממעולים. ריפוד המושב מחוספס בדיוק במידה הנכונה, וידית האחיזה של המורכב/ת מעוצבת ובנויה ברמה שתראו, אולי, באופנועים שעולים פי שניים. אפילו פקק הדלק מרגיש מעולה. שום דבר לא משדר "זול" או "מעאפן", הכל נמצא בדיוק במקום. מפתיע? עוד לא התחלנו.

על התאורה מופקדים זוג פנסי LED, וגם מאותתי ה-LED המקוריים מגניבים למדי. המשך…

כפי שרוב הרוכבים יודעים, מאז שנת 2008 קיים מעין הסכם ג'נטלמני (או הסכמה בשתיקה) בין משטרת התנועה לבין נציגי הרוכבים (בהובלתו של מועדון האופנועים הישראלי) לפיו בעת קיומו של פקק תנועה ו/או תנועה המזדחלת באיטיות על כביש מהיר שבו יש שול ימני (לדוגמה – נתיבי איילון, כביש 4, כביש 5, כביש 1 וכו'), תתיר המשטרה לרוכבי דו"ג לרכוב על שול ימין בלבד בצורה זהירה, איטית, מתחשבת וללא השתוללות.

מדובר בהבנה בין המשטרה לרוכבים, והנחיה פנימית שלה לא לאכוף עבירות אלה. בניגוד למה שחלק מהרוכבים חושבים, הרכיבה בשול ימין איננה חוקית כיוון שהסטטוס החוקי של פעולה זו מעולם לא השתנה. אלא שלפי הסדר זה, כל עוד תנאים אלה מתקיימים, המשטרה לא נהגה לאכוף את החוק המונע נסיעה בשול ימין.

חשוב להזכיר ששול שמאל (שחוקית כלל לא נחשב כשול) אסור לחלוטין לתנועה, וכל מי שרוכב עליו מסתכן בקבלת דו"ח – ובצדק מוחלט.

עם זאת, בשנת 2019 חווינו כולנו עלייה משמעותית בכמות ההרוגים בקרב רוכבי הדו-גלגלי לעומת שנים קודמות, כשחלקן של תאונות קטלניות אלה התרחשו בשוליים.

כתוצאה מכך, ועל פי מכתב רשמי של משטרת התנועה מתאריך 21.11.19, נראה שהמשטרה בדרך לבטל הסכם זה.

מתאריך 22.11.19, כך עולה מהמכתב, תתחיל המשטרה לאכוף את עבירה 6680 כנגד כל רוכב דו"ג שיסע בשול ימין, עבירה שחל עליה קנס של 250 ש"ח ו- 0 נקודות: "נהגת ברכב הנ"ל ונסעת שלא בכביש במקום בו קיים כביש (כולל נהיגה על שול), בניגוד לתקנה 33 (א) לתקנות התעבורה."

האם הרוכבים שגם כך מסתכנים בעת הנסיעה בפקקים יסתכנו כעת הרבה יותר בהיותם חשופים לפגיעה מכל הכיוונים ולא רק על השול? האם במעשה זה תביא המשטרה, במו ידיה, לגידול נוסף בכמות ההרוגים מקרב רוכבי הדו-גלגלי? ימים יגידו.

סעו בזהירות.

הנה כמה תזכורות למה שהיה כאן בעבר:

תזכורת לרוכבים על השוליים

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 2

תזכורת בנוגע לרכיבה על השוליים – טייק 3

המשך הסטטוס-קוו בנוגע להיתר לרוכבי דו-גלגלי לרכוב בשולי הכביש בזמן עומס

את הקוראים של הסיפור הזה אפשר לחלק לשלושה, כמו כל דבר בצבא ומכאן ההשלכה הישירה על החברה הישראלית:

1. אלה שמכירים את החוק בנושא
2. אלה שמכירים את החוק בנושא ומשתינים עליו בקשת ביודעין
3. אלה שאין להם מושג על מה מדובר

אז הנה (במקרה ואתם נמנים בקבוצה השלישית): איי התנועה המצויירים (הזברות) בהשתלבויות וביציאות במחלפים הינם תמרור לכל דבר – במקרה זה, תמרור 815 (לשעבר תמרור ד-14) – וחל איסור על נהגים ורוכבים לעלות עליהם בנסיעה.

(התמונה מפורום קטנועים בתפוז)

האיסור לנסיעה על אי תנועה "רגיל" נשמע אולי הגיוני במוחם של רוב הנהגים הנורמטיבים (אמרתי "נורמטיבים"), ולא היה עולה על דעתם לעלות בשני גלגלים או יותר על אי תנועה שכזה כדי לחתוך פקק או לקצר פניה. אלא שברגע שאי התנועה מפסיק להיות בנוי ובולט מהכביש והופך להיות מצוייר (אותה "זברה"), הוא לפתע הופך להיות מותר לכל אדם ובהמה – לפחות בעיני נהגים רבים (גם הנורמטיבים שבהם) – ובטח שבטח אצלנו הרוכבים. שהרי הוא "כולה ציור על הכביש". לא?

אז זהו שלא.

המשך…

היום עברו שנתיים מהשחרור שלי מבית החולים, וזה הזמן לפרסם מבחן רכיבה מעט שונה. לא לאופנוע, אלא לי. למיצו.

העשירי בפברואר 2017 הוא יום שנחרט אצלי בזיכרון להרבה זמן. זה היום שבו כמעט הפסקתי להיות.

יום שישי, אחרי טיול קצר ונחמד לאזור הרי ירושלים. אני, ביחד עם כמה חברים, רוכב בכביש היורד ממערת הנטיפים לכיוון בית שמש. גלגל קדמי עולה על כתם סולר שנמרח על הכביש לאורך עשרות מטרים, הכידון מאבד כיוון, ואני מבין שזהו. אני נוטש את האופנוע באופן יזום, וזהו, יש לי שחור בעיניים.

בניגוד לקלישאות הנפוצות, לא עברו לי תמונות של החיים שלי עוברות מול העיניים. לא היה לזה זמן. אמרתי "פאק" בקול רם, וזהו. את הבום החזק אני מרגיש בגוף שלי עד היום. בום כזה, עוצמתי, שמזעזע את כל הגוף, כזה שאי אפשר לשכוח.

לפעמים, כשאני מתעורר בקפיצה בלילה זה מהבום.

אני פותח עיניים, רואה שמיים דרך פתח קסדה. אין לי תחושה ברגליים ובכל פלג הגוף התחתון, אני לא מסוגל להזיז אותן. אני מבין שאני בבעיה. הנשימה הופכת להיות קשה מרגע לרגע, אני הולך ונעלם. אגב, אף אחד לא יודע איך זה קרה, אבל כן, אני יחף. לאן עפו 2 מגפי הרכיבה שנעלתי? הנה, הן זרוקות על הכביש בתמונה מעל.

שריפה גדולה, עשן, "אל תגעו לו בקסדה!", "בואו נזיז אותו כי האש קרובה!". חברים שמונעים ממתנדבים להוריד לי את הקסדה ובכך כנראה הצילו לי את הרגליים. אוף.

אמבולנס, "איך קוראים לך?", פתיחת וריד מרכזי באזור החזה, ופה אני דועך. חושך.

גם אחרי שהחזירו אותי, זה היה ממש על הקצה. ביליתי כמעט שבועיים בטיפול נמרץ, עברתי 3 ניתוחים, שכבתי חודש במיטה ללא יכולת להזיז את הרגליים, שבועות של כאב, צעיף משי שמתלפף סביב צווארי דרך ערפילי נרקוטיקה שלעולם לא מספיקים וכאבים שלעולם לא מפסיקים. אבל כשאני עוצם עיניים אני רואה לנגד עיני כאב אחר, של אלה שאני יקר להם. המוני אנשים באים לבקר, ממש נון סטופ, עד כדי כך שהיה צריך לנהל רשימה. וזה מחזיק אותי למעלה.

המשך…